“גינת עדן” שבבקעת הירדן הוא גן העדן הפרטי של קבוצה נבחרת של נערות אבודות מהמגזר הדתי והחרדי. זהו בית חם לנערות ממשפחות דתיות שנפלטו מהמסגרות החברתיות והחינוכיות שלהן, שהרחוב הפך לביתן הקבוע. אם כי מרביתן מתנגדות לשהייה התובענית בו ומעדיפות את החיים החופשיים ברחוב. את “גינת עדן” הזה ייסדו נאווה וניר אפרתי, זוג חסידים והורים ל- 6 ילדים, בעקבות תחושה של חוסר מיצוי בחייהם האישיים. ניר ונאווה עסקו בחינוך, וזה היה עבורם אך טבעי לייסד את החווה השיקומית כמסגרת אלטרנטיבית לטיפול בנערות בסיכון. בלי לחשוב יותר מדי הם פשוט עשו את זה. לילה אחד הם נסעו לכיכר ציון בירושלים, הידועה בכך שבני נוער דתיים רבים שנפלטו ממסגרות חייהם מבלים וחיים שם. הם אספו שם שש בנות שהגיעו מרקע קשה, והביאו אותן לאוהל שהקימו בסמוך לביתם, שהפך לביתן של הנערות.
כיום הבנות המגיעות היום ל”גינת עדן” נשלחות על ידי שירותי הרווחה של הציבור הדתי והחרדי. הן בדרך כלל מגיעות פגועות וחסרות ביטחון, חסרות בית ולעיתים מכורות לאלכוהול או לסמים, והן מעדיפות את חיי הרחוב. הסרט מתחקה אחר התהליך המורכב והקשה של השיקום והריפוי הטבעי המתקיים בחווה. עקרונות הטיפול מתבססים על האמונה כי עבודת כפיים בחקלאות ועם בעלי חיים, תוביל את הבנות לתחושת אחריות כלפיה, ובתוך כך לאחריות כלפי עצמן. המדבר ועבודת האדמה אכן מחוללים פלאים, והצלחת המקום שוברת את הסטטיסטיקות המוכרות מתחום השיקום של נוער בסיכון. החזרה לטבע והניתוק מהעולם המודרני מסייעים לבנות הדחויות לשקם את חייהן לאחר שנפלטו מכל מסגרת נורמטיבית אחרת.
למוסדות המדינה אין כיום כל מענה לתופעה הגוברת והולכת של אלפי בני נוער דתיים בשנה שאינם מוצאים את מקומם בקהילות שלהם. במובן זה חוות “גינת עדן” היא פרויקט ייחודי ויוצא דופן, הנותן מענה לקהילות אלה, המרחיקות בדרך כלל מתוכן את מי שלא הולך בתלם.
ואולם הסיפור שלנו מתרכז בעיקר בגורלן של הבנות ולא בחוות “גינת עדן” המשמשת כפלטפורמה לעלילת הסרט. מאחר ומדובר בבנות, הבעיה של הממסד ושל הבנות גדולה עוד יותר מפני שהסכנות העומדות לפתחן ברחוב גדולות עוד יותר. במשך כשלוש שנים מתחקה יהודית כהנא, במאית הסרט וצוותה, אחר תהליך השיקום והמשברים של ילדות ונערות בסיכון. צוות הצילום שלנו מלווה מקרוב את תהליך השיקום בחווה וברחובות, בקהילות ובשכונות מהן באו. מדובר בתיעוד אינטימי ואינטנסיבי, ונשות צוות ההפקה, רובן ככולן מהמגזר הדתי, שוהות בחווה במשך ימים ושבועות, תוך שהן אוכלות ולנות עם הבנות ומלוות גם את המטפלים והמחנכים. רוב הזמן הצוות שלנו מתבונן ועוקב בשקט במתרחש, ולעיתים בהזמנת הבנות, הופך הצוות לחבר השותף לתהליך השיקום.
בסרט ייחשף עולמן הפנימי של הבנות, עולם מורכב ורגיש של נעורים שנפגע וכעת נעשה מאמץ לסייע לו להחלים. הסרט מציג מקרוב את השינוי והמאבקים המתחוללים בבנות בתוך כדי התהליך. הכול בלתי צפוי, כל יום שונה מקודמו, מה שהופך את הסרט למפתיע ומרתק, מייאש ומתסכל, ולפעמים גם משמח ומעורר תקווה.
בימים שבהם “הדרת נשים” מאיימת להפוך לקלישאה, “חוות עדן” מחבקת את הנשים הקטנות והאבודות הללו ומאמצת אותן אל חיקה. הצוות המקצועי בחווה רואה בתהליך השיקום של הבנות גם תהליך שיקום אישי שלו עצמו, מה שמעניק למושג “חריגות” משמעות חדשה. ניר ונאווה מתמודדים עם החלטות קשות, אתיות ומוסריות, האם למשל להשאיר את הבנות שעוברות על חוקי המוסד ומדרדרות איתן בנות חדשות לאלכוהול ולסמים למשל, או להרחיק אותן מן החווה אל עתיד צפוי אך לא ידוע;
ילדים ונוער בסיכון ובמצוקה הם אלו החיים במצבים המסכנים אותם במשפחתם ובסביבתם, כמו קשיים כלכליים, מצבי משבר במשפחה, הגירה, השתייכות לקבוצת מיעוט, מוגבלות, ליקויי למידה, מעבר בין מסגרות וחיים בסביבה ענייה או מסכנת. כל אלה עלולים להביא אותם לכדי נשירה ממסגרות ואף להתדרדרות לשולי החברה וגרימת נזק לעצמו ולחברה. כתוצאה ממצבים אלו נפגעת יכולתם לממש את זכויותיהם בתחומים הבאים: קיום פיזי, בריאות והתפתחות; השתייכות למשפחה; למידה ורכישת מיומנויות; רווחה ובריאות רגשית; השתייכות והשתתפות חברתית; הגנה מפני אחרים ומפני התנהגויות מסכנות שלהם עצמם.