הסרט מתוכנן להיות מעין מונולוג אישי בקולי ובתמונות שצילמתי. הטקסט יידמה לרוח הדברים שתקראו להלן. אינני מופיע בסרט, אבל דמותי ותודעתי משתקפתים בו, כפי שדמותם של הישראלים משתקפת בו. חשבתי שיהיה נכון ומדויק יותר להתבונן במראת הזהות שלי – אשתי ובני משפחתה הסובבים אותה. בתוך כדי התחקיר והקונספט המתוארים להלן יוצגו קטעי תסריט אפשרי, דברי קריינות אפשריים וסצנות מקריות מתוך חומרי הסרט שכבר תועדו. לאחר שאבי מאבד את הכרתו ונכנס לקומה, הוא מתאשפז בבית חולים סיעודי מורכב בעומר. הוא נמצא במצב שמשום מה מסמל בעיני את חייו כאן – סוג של אוטיזם, ניכור ופירוד מן הסובב אותו. אותנו הוא הטמיע כאן לטוב ולרע, אבל הוא עצמו ואימי, כמו רוב הדור ההוא, נותרו מחוץ למשחק. אני יוצא לצאת למסע לארץ מולדתו. שמח להתחבר למחוזות הנטושים של גלות אבותיו ואבות אבותיו במרוקו, אבל אני לא יודע עד כמה הם חלק ממני. ההורים שלי משם, אשתי ממקום אחר, הבנות שלי מכאן ומעכשיו ואני לא בטוח שאני מבין לעומק את מה שאני. זהו עידן שבו ישראלים אינם רצויים במקומות רבים בעולם, וודאי שאינם רצויים במדינות ערב. אני יוצא למסע ישראלי/יהודי/מרוקאי מתועד במרוקו, צרפת, בגרמניה ובאנדלוסיה, בבלרוסיה, אוקראינה ובפולין. צילמתי שם את מרבית חומרי הסרט הזה. באופן טבעי אני מתמקד בצרפת עכורת האנטישמיות, ממנה עלתה אשתי, ובישראל שאות הקין של כשלון עליית עולי צפון אפריקה, עדיין מעטרת את שולי החברה השסועה בה.
