הסרט “דוקמה” מתחיל כמסע לשמחה משפחתית שאני עורך יחד עם בנותיי, רעייתי ומשפחת אחיה – שניהם נולדו במולדת הורי. התיעוד התחיל כניסיון לנסח את זהותי באמצעות נתיבים גיאוגרפיים היסטוריים ותרבותיים. בתוך כדי החיפוש העיוור הזה מתחילה להתבהר תמונת זהות פשוטה ומפורשת – אני יהודי, וכך גם אנחנו היהודים הישראלים. מה זה אומר? זה אומר שאנחנו כאלה ולא אחרים, זה אומר שמי שרואה את עצמו כאחר מתבונן בנו כאילו אנו אחרים, והמבט המסוים הזה של הזולת, נמשך כבר כמעט נצח. לטוב ולרע הזהות הזו שלנו, הניבטת מעיני המתבונן בנו, מגדירה אותנו ובעצם מדביקה לנו מחדש טלאי זיהוי סמלי. את המסע שמתחיל יחדיו במרוקו, אני ממשיך לבד ל”ארצות העלייה” של הורינו – ישראל וצרפת. כאן אינתיפאדה מדממת ושם היהודים לא יודעים את נפשם מרוב אנטישמיות רעננה וחסרת בושה. יש רבים שיכחישו אותה, אבל מחירי הנדל”ן בארץ מרקיעים שחקים כי הצרפתים קונים כאן דירות. מרביתם נשארים שם, אבל “ליתר ביטחון” הם קונים כאן בית. ישראל היא יתר ביטחון ליהודי הגולה. היא זו שמאפשרת לו לחיות כמעט בכל מקום בביטחון יחסי. המילה “דוקמה” אינה אלא ציטוט מתחכם של “דוגמה”. לא מתוך ניסיון יומרני לנסח כללים דוקומנטריים קשיחים, אלא מתוך כוונה ליצור יצירה דוקומנטרית חוצה סרטים. כלומר, הסרט הזה ירכז בתוכו גם את התכנים הרלוונטיים לו שאני מתעד ושתיעדתי גם בסרטים אחרים. כשאני מגיע לגרמניה, פולין, אוקראינה או אוזבקיסטן, אני רואה אותי גם מבעד לפריזמה של “דוקמה” המבקשת את נפשה של זהותי המעונה.
