סיפור מתוך “דמיין 2018″/ בין ישראל ללבנון/ מאת זוהר שכטמן
חולון – אני נוסעת, הדרך שקטה. הדלקתי את הרדיו והתנגן בו שיר מוכר. הוא אהב את השיר הזה, אהב מאוד… אני זוכרת שמאז שהיה קטן הוא אהב את השיר. הוא ידע את כל המילים בעל פה, מילים שאני לא אזכה כבר לשמוע אותו אומר. חלק מההתמודדות עם אובדן כל כך קשה, אובדן של בן, זה להתמודד עם הכותרת שתמיד תרחף מעל הראש שלך, כמו מדבקה נצחית שעליה כתוב “אם שכולה”. היום אני הולכת לפגוש אישה שעוברת את מה שאני עוברת, התחושה, המדבקה, ויותר מהכול הגעגוע. אבל אני איבדתי את בני בצבא ההגנה לישראל ואילו היא מלבנון. אם הייתי מקבלת את הפנייה הזו בתקופה אחרת, אני לא באמת חושבת שהייתי מסכימה. אני לא חושבת שהייתי מבינה ומודעת לעובדה שגם היא, כנראה, חיה כמוני תחת כובד השכול. ועדיין, יש בי קצת חששות מפני המפגש – איך זה יהיה בעצם לפגוש אותה, האם אוכל להרגיש חופשייה לדבר באמת מלב אל לב?
ביום חמישי שעבר סוכמו פרטי המפגש. בשעה 12:00 בבוקר, בפארק השלום, במקום שפעם עמד בסיס צה”לי על הגבול שבין ישראל ללבנון. והנה עכשיו אני מטרים ספורים מאותו מקום, שם גם אני וגם היא שכלנו בנים – הגבול. הגעתי, והנה אני רואה אותה כבר שם, ציפיתי דווקא שתיראה אחרת – שתלבש לבוש דתי. אבל היא יושבת שם, בחולצת טריקו וג’ינס, לא ממש שונה ממני.
“שלום”, אמרתי וחייכתי אליה. היא השיבה לי בחיוך.
התחלנו לדבר ולמרבה הפלא, השיחה התנהלה בעברית שוטפת ודווקא לא עסקה רק במכנה המשותף שלשמו התכנסנו. דיברנו על הכל, בפתיחות ובנוחות. סדר היום של שתינו אינו שונה במיוחד, והיא דווקא מצאה חן בעיני – אישה בעלת גישה חיובית, חוכמת חיים ויכולות. כשהסתיים המפגש החלטנו שנשמור על קשר. אני באמת מקווה שנצליח למרות המרחק. ועדיין, גם אם לא נצליח, המפגש הזה נתן לי נקודות מבט חדשות, קו מחשבה פתוח יותר, ותובנה אחת שלא תעזוב אותי לעולם – אדם הוא אדם. הוא חי, הוא צועק, הוא בוכה, הוא צוחק, הוא אוהב, הוא נפגע, הוא אדם. בלי כל קשר למין, גזע ודת.
* זוהר שכטמן, בת 13.5 מחולון, היא חברה בארגון הצופים.
המאמר נכתב עבור תחרות החיבורים “Imagine 2018” (imagine2018.org) ומופץ על ידי שירות החדשות של Common Ground בשיתוף עם עמותת “One Voice” (onevoicemovement.org).
מקור: תחרות החיבורים “Imagine 2018” מטעם עמותת “One Voice” ו-CGNews, 4 בספטמבר 2008, commongroundnews.org.