Author: Avi Bohbot

הכל התחיל בעולם הספרות שלפני חוק הסופרים. על עולם הספרות והתעשייה הנלווית אליו השתלטו כוחות רעים וחזקים שעושים בה כרצונם, זאת אומרת, עושים כל מה שמגדיל את עושרם על חשבונה. תעשיית הספרים, זו שאמונה על הקשר שבין הסופר לקורא מועלת בתפקידה כשהיא מוכרת ספרים במבצעים מבישים ובשיטות  שממלאות את כיסי הבעלים של הדואופול השולט בשוק, ומותירות את כיסי הסופרים, המאיירים והעורכים ריקים. תעשיית הספרים מועלת בתפקידה גם מול ציבור הקוראים שנמנעת מהם פגישה עם ספרים רבים וטובים רק משום שהרווח הצפוי ממכירתם נמוך מרווחיותם של האחרים. אלה שיצרו את השיטה החדשה הזאת אינם מכבדים מילה כתובה, ספרות גבוהה ותרבות. מבחינתם, מה שכתוב בספר הוא רק תרוץ כדי למכור צרור דפים כרוך לכל המרבה במחיר.

כדי להמחיש את הגישה הנפסדת הנ”ל ולחשוף אותה לעיני הציבור, יזמו חיים ובת זוגו דליה תערוכה של יצירות פלסטיות שעשויות משארית הספרים שכתב חיים, אלה שנותרו מהמהדורה הראשונה. ההחלטה הזאת הפגישה אותם עם עולם האמנות הפלסטית שלא היכרו, אבל מיד זיהו שמתקיימים בו אותם כשלי שוק – כולם מרוויחים תמורת עבודתם בשוק הזה חוץ מהיוצרים והאומנים שבזכותם הוא קיים.

במסעם בין האמנים הפלסטיים השונים, בין גלריות וחללי תצוגה אפשריים, במפגשים עם אוצרים ומנהלי מחלקות תרבות (ראו מאמר ב”גלריה”, עיתון הארץ מה-31/08/14), הבינו שגם בעולם האמנות הפלסטית  האמן/ית היוצר/ת נמצא/ת בתחתית שרשרת המזון: כדי להציג את עבודותיו הוא נאלץ בדרך-כלל לשלם, וגם האמנים מוכרים והוותיקים נאלצים להשלים הכנסה בעבודות צדדיות שלא תמיד קשורות לאמנותם. הם גילו דבר נוסף: שרוב הכסף הציבורי (המועט בכל השוואה למדינות תרבות אחרות) אינו מגיע לאמנים היוצרים מכל תחום אמנות ותרבות שהוא. רוב הכסף מקיים בכבוד את הביורוקרטיה של התרבות ומתפזר בין מנהלי המחלקות, עיריות, מתווכים, אוצרים, הוצאות לאור (שלמשל זוכים בתמיכה ציבורית להוצאת ספרי שירה, אבל נחשו מה מקבלים המשוררים בתמורה…?)

הסרט הזה מבקש להציג את שיטת השקשוקה של התרבות…

הישראלי צורך תרבות, אבל אין לו מושג איך בנוי העולם הזה ובין מי למי נחלקים הכספים של כרטיס הכניסה שהוא משלם או הפסל והספר שהוא קונה. אין לו מושג מיהם הזוכים הגדולים בהקצבות של כספי ציבור. הסרט, בדרכו הצינית ובהומור מושחז יציג את אחורי הקלעים הכלכליים המניעים את עולם התרבות דרך סיפורם של דליה וחיים שיוצאים למסע להחזרת עבודות האמנות לאמנים ובין לבין עוצרים לשאול שאלות, לעזור, ולומדים מה הסיכוי שמחאה מהסוג שקיימו תיצור פריצת דרך.

בכוונת יוצרי הסרט לחשוף את אחורי הקלעים של עולם התרבות הישראלי, תעשייה נצלנית שמשתמשת בצורך של האמנים ליצור כדי לחסוך את התמורה המגיעה להם עבור עבודתם. במקביל, להביא את סיפורם של אמנים שהתנהלותם והצורך העמוק שלהם ליצור ולהיחשף – מביאה אותם לוותר על כל זכויותיהם כאמנים ואנשים עובדים בעלי זכויות וליפול כפרי בשל לידיים נצלניות. האמנים הם אומנם קורבנות השוק, אבל אולי הגיע הזמן שהם יעשו מעשה שיציל אותם מגורל כמעט קבוע מראש או שהם לפחות ימחו על כך. הסרט הזה הוא צעד כזה, מחאה שמבקשת לחשוף את ערוותם של אלה המנצלים את חולשתם של היוצרים בכל האומנויות – – –  ולא לשכוח אף לרגע שהסרט הדוקומנטרי עצמו הוא מעשה אמנות שנוצר ע”י יוצרים הנתמכים כלכלית, אולי כמיקרוקוסמוס של כל מה שנאמר עם תרבות ואמנות, ועד כה על אמנות בכלל.

…בעולם האמנות הפלסטית  האמן/ית היוצר/ת נמצא/ת בתחתית שרשרת המזון: כדי להציג את עבודותיו הוא נאלץ בדרך-כלל לשלם, מפני שרוב הכסף הציבורי אינו מגיע אל היוצרים מכל תחומי האומנות והתרבות. רוב הכסף מקיים בכבוד את הביורוקרטיה של התרבות ומתפזר בין מנהלי המחלקות, עיריות, מתווכים, אוצרים, הוצאות לאור (שלמשל זוכות בתמיכה ציבורית להוצאת ספרי שירה, אבל נחשו מה מקבלים המשוררים בתמורה…?)  ובקיצור, שיטת השקשוקה של התרבות… 

והסיפור שלנו: לאחר שנמכרה בהצלחה המהדורה הראשונה של ספרו, התברר לסופר כי תנאי השוק אינם מאפשרים את המשך הפצתו. כמחאה הפקיד את מאות הספרים שנותרו בידי אמנים, כחומר ליצירה חדשה. כעת, יוצאים חיים אידיסיס ורעייתו דליה, שאצרה את התערוכה, להשיב את היצירות ליוצריהן ומגלים אמת מטרידה אודות הצד העסקי של האומנויות.

הסרט המוצע כאן יעקוב אחר המסע השני של חיים ודליה: המסע להשבת העבודות לאמנים. חיים ודליה ייסעו בחזרה לסדנאות האמנים, מאמן לאמנית, כדי להשיב לכל אחד מהם את היצירות שהכינו לתערוכה.

אל תוך המסע הזה ישולבו קטעים מצילומי וידאו שתועדו במצלמתה של דליה במסע הראשון, אז עברו חיים ודליה מסטודיו לסטודיו, מאמן לאמן, עם תא מטען מלא ספרים, בתחושת שליחות ואמונה שהמסע הזה עצמו הוא מעשה האמנות. כך תיאר אותו חיים בקטלוג התערוכה: “ההגעה לפתח הסטודיו – פעם בלול ישן של קיבוץ, ופעם בקומה שנייה של בניין במרכז תעשיה עירוני. פעם על ראש גבעה נישאת בכפר נידח, ופעם במחסן עלוב בדרום העיר. לכל אמן יש דרך אחרת לקבל פנים – לפעמים הוא יוצא אליך, לפעמים הוא מחכה שאתה תיכנס, לעיתים לחיצת היד, לעיתים חיבוק, בדרך-כלל מבוכה. החיוך, הקפה השחור תמיד, הצגת הספר, השיחה עליו, על ספרות בכלל, על אמנות, על טכניקות עבודה ופילוסופיות  קיום, על תרבות, על התערוכה, ההסכמה של האמן להשתתף: לפעמים בהתלהבות ולפעמים בקור רוח, וההשערה שלו לכמה כרכי ספר יזדקק ליצירתו – היציאה חזרה לאוטו, פתיחת תא המטען, הפרידה מהכרכים שהושארו אצל האמן… תהליך ריטואלי דתי כמעט, שחזרו עליו שוב ושוב עם כל אמן ואמנית, וכל פעם הוא היה מרתק כקודמו, כי כל אמן הוא עולם שונה כל-כך מחברו, שזה הדבר היחיד שמשותף לכולם”. הרבה שעות צלמו חיים ודליה במסע הראשון, האופטימי, היצירתי – כך שבמסגרת הסיפור של החזרת העבודות יסופר בעצם הסיפור כולו הסיפור כולו “לאחור”.

אל תוך המסע להחזרת העבודות לאמנים ישולבו ראיונות קודמים עם האמנים, וראיונות עכשוויים עם אנשי ממסד, מחאה, ואמנים ידועים שיביעו את דעתם על מצב האמנות בארץ, הקשר בין האמנויות השונות, על התנהלות הממסד, על מצב האמן, והסיכוי להפוך את הפירמידה האמנותית כך שרוב הכסף הציבורי יגיע לבסיסה – לאמנים, ולא יכלכל בעקר את מוסדות הממסד ועסקניו.

אל תוך המסע הזה ישולב חשבונות הנפש – של יוזמי התערוכה שנושאים תחושת כישלון, ושל האמנים שיצרו למען המאבק, השקיעו זמן ולפעמים ממון, תלו בו תקוות, ויש להם מה לומר בקשר להקשר…

במסע להחזרת העבודות ייסגרו מעגלים שנפתחו במסע הראשון, ותיחשף האמת המטרידה אודות השפעתם של כוחות השוק על אמנים ואומנות, ואולי גם תיענה השאלה: למה נכשלה המחאה.

למסע הזה  יוצאים דליה וחיים פחות תמימים, יותר ציניים, כמו גם הצופים שיצפו בסרט, ועם תמונה רחבה יותר של הכוחות שהשתלטו על השוק שהוא ביתם, וכל השאר בהצהרת הכוונות. במסע הזה הם מתכוונים לפגוש את האמנים, וגם את הצד המנצל מדעת או שלא מדעת את אומנותם.