סיפור אהבה סוחף בין שחקן שוליים צעיר, לאלמנה בת 70. היא כוכבת עבר, שיופיה לא עבר, והוא שחקן שוליים מבטיח, שלא מצליח להצליח.
תסריט ובימוי: אברהם שלום לוי/ מצב הפקה: גיוס מימון להפקה.
תקציר עלילה
היסחפות הוא תסריט מקורי לסרט קולנוע באורך מלא המספר אודות רומן עדין ומרגש בין שחקן צעיר (רוני) ואלמנה נמרצת בת 70 (רימה). רוני נכשל בקריירה, נכשל בעבודתו כברמן בבית קפה ונכשל בשמירה על שלמות מערכת היחסים שלו עם מיכל, בת זוגתו. למרות מצבו הכלכלי העגום רוני מצטרף כשחקן ראשי להצגת פרינג’ שגם לא משלמת שכר. בתגובה לכך, מיכל אהובתו ובת זוגו, אורזת את חפציה ועוזבת אותו. רימה הייתה כל חייה אישה של איש אחד קנאי ולא נחמד במיוחד. רק לאחר מותו של בעלה היא מצליחה ליהנות מעט מן החופש, אלא שהזמן העומד לרשותה הוא קצוב, משום שהיא החלימה לא מזמן מסרטן. שני האנשים האלה לא היו נפגשים לעולם לולא מצאו מקום בליבם לשוטה העיר, משה, שמפגיש ביניהם ומשנה את חייהם. המפגש ביניהם הוא מסעיר ומרגש, עדין ורומנטי, ובעיקר חסר תגיות של גיל. שניהם נסחפים באומץ ובטבעיות טבעית לחיים משותפים, כשמסביבם איש אינו מסוגל להסכים לקבל את אהבתם. היסחפות הוא סיפור של אהבה מטורפת ואחרת ההולכת בדרכה למרות המחיר שנדרש לשלם. זהו סיפור על הצורך של בני האדם באישור חברתי לצד ההכרח להקשיב לקול הפנימי שלהם. סיפור אודות חוסר היכולת שלנו כחברה לקבל את השונה והאחר החי בתוכנו. סיפור המנסה לחקור את הגבולות שלנו, תוך שבירת הטאבו של מערכת יחסים ואהבה “רגילה”.
סינופסיס
רוני (32) יתום מאב ואם, שחקן העובד בבית קפה לפרנסתו, וחי עם בת זוגתו מיכל בשבע השנים האחרונות בתל אביב. מיכל (27 ) היא ציירת מוכשרת שעובדת למחייתה אצל אביה, בעל חברה לתכנון והנדסת מים. רוני ומיכל חווים משבר במערכת הזוגית שלהם בעקבות התקבלותו של רוני לשחק במחזה “סיפורי גן חיות” (המחזה שהוא הכי אוהב) בתיאטרון פרינג’ תל אביבי ללא תשלום על עבודתו. מיכל מביעה את מורת רוחה על הרעיון ותופסת את הסכמתו של רוני כחוסר אחריות כללית, נוכח מצבם הכלכלי המעורער. פחדים צפים ועולים אצל מיכל כחלק מרצונה למסד את היחסים ואת רוני. ואילו רוני מצידו מרגיש איום על חלומו להיות שחקן, אי הערכה ופרגון אליו ולמקצועו.
אל תמונת המשבר הזו נכנסת רימה,(68) אלמנה (לאחר 45 שנות נישואין) אם לשתי בנות (רחל ורותי) ובן (בני) המתגורר בארה”ב וסבתא לשלושה נכדים. היא מתגוררת בגפה בתל אביב. רימה ורוני נפגשים בעזרת מכר משותף בשם משה. משה (55) דמות צבעונית המתגוררת בדרום ת”א, פילוסוף, איש רוח, משורר, אומן, חי רוב הזמן ברחוב ומשמש כשוטה העיר, בנראות הוא נראה כחסר בית, לבושו מרושל ומלוכלך. כולם בזים לו, צוחקים ממנו ועליו ברחוב. הוא נרדף על ידי פקחי משטרה ועייריה כשהוא נוהג לעיתים להסתובב בערום במרחבים ציבוריים כחלק מרצונו לחקור את ההתמודדות החברתית עם קיצוניות ושונות.
שניהם(רוני ורימה) בניגוד לדעה החברתית הרווחת דווקא אוהבים את משה ואינם נרתעים ממנו ומחיצוניותו, הם מוצאים אצלו אוזן קשבת והבנה רחבה למצבם ובדרך כזו או אחרת שניהם נרתמים לעזרתו ומשמשים גם כקרש הצלה בעבורו בכל מיני סיטואציות. במשבר שחווה רוני עם מיכל במערכת היחסים, משמשת רימה כסוג של “יועצת נישואין” ורוני משתכנע לנסות שוב לחזור אל מיכל אלא שמיכל לאחר זמן מה מחליטה לפרק את החבילה ביניהם. רוני מקבל תמיכה נפשית הדוקה מרימה ברגעים הקשים האלו. בעקבות הפירוק הסופי של מערכת היחסים, הוא מוצא עצמו כמעט מחוסר בית והוא מוזמן באופן טבעי על יד רימה לעבור לגור אצלה, עד שיסתדר באופן זמני. ללא ברירה כלכלית ובעקבות המשבר הנפשי המלווה בפרידה, הוא עובר אל דירתה. רוני ורימה הופכים להיות חברי נפש קרובים. רימה תומכת ברוני בחלומו להיות שחקן ומגבה אותו בכל החלטותיו. והוא מצידו מקשיב לה, ומעניק לה חברות אמיתית וקרובה. למרות ההבדלים העצומים בגיל,(40 שנים) חשים השניים קירבה עמוקה ואינטימיות ייחודית שלא חשו מעולם עם אף אדם אחר. האינטימיות וההבנה מובילה להתפתחות ביחסים. ברגע אחד של שקט בלילה, על המרפסת של רימה, כשהיא נחשפת וחושפת בפעם הראשונה בפני רוני את סיפור חייה, את יחסיה הקשים עם בעלה ואת תחושות הפספוס האישי היא נזכרת ובוכה. רוני נמצא שם כדי לתמוך בה ולחבק. הקרבה הזו, תחושת ההזדהות והרצון לעזור אחד לשני מובילה את שניהם לנשיקה מפתיעה. הנשיקה סוערת, מלאה בתשוקה ומפחידה עד מאוד. למרות אופיו “החולה” של הקשר והבהלה שאוחזת ברוני וברימה בתחילה, הם ממשיכים להיסחף אל תוך הרומן השונה הזה. למרות החששות שמא יראו ברחוב או שמא מישהו מילדיה של רימה יגלה על הרומן האסור, הם ממשיכים לאהוב ולהתקרב. שניהם מפצים על מחסור של שנים באהבה. ועל הצורך שלהם במגע וקרבה. במקביל לרומן המתפתח ולשותפות הנרקמת בינהם, ממשיך רוני בעידודה של רימה לעשות חזרות להצגה, אהבתם מתגברת והם שניהם חשים שמצאו את הנפש התואמת שלהם.
כמו בכל סיפור אהבה אסור, מתחיל בשלב השיא, הרומן האסור והמוזר הזה להתגלות. בתחילה נשברת השתיקה עם שכניה של רימה, זוג זקנים בני גילה, ציון ורוחמה שחושדים ברוני כרמאי ומוליך שולל זקנים. הם מזמינים אותו לביתם ע”מ לברר את הימצאותו המרובה בסביבתה של רימה. רוני בניסיון להתגונן בפניהם שובר את קשר השתיקה ומצהיר בפניהם על אהבתו לרימה. הוא מתוודה בפני רימה על הגילוי והיא נחרדת מאיבוד השליטה נוכח החשיפה. בעקבות כניסתו המפתיעה של רוני ערב אחד לביתה של רימה עם מפתח אישי ללא הסבר מניח את הדעת, מתגלים חשדות אצל בתה רותי, בלית ברירה חושפת רימה גם היא את הרומן בפני בנותיה רותי ורחל. ההלם של שתיהן גדול והוא גורר כמובן ביקורתיות ופחד שמא רוני הוא גנב ורמאי המבקש לנצל את אימם. החשש שלהן שמא בשל בדידותה היא פועלת באופן לא רציונאלי מעורר את החשש כי היא מאבדת את שפיותה. בנוסף רוני ורימה נתקלים במיכל וחברתה יערה לאחר שנרדמו בטעות על חוף הים משעת בוקר מוקדמת. כשהם אוחזים ידיים. מרגע זה הקשר נחשף לכולם ומתחילה מערכת לחצים כלפיהם, ולחץ על שניהם מופעל לסיים את הקשר באופן מידי. ילדיה של רימה יוצרים סדקים באמונתה לגבי הסיכוי של הקשר להתקיים. דבר שמעלה קשיים ביחסים של רוני עימה. החשדות כלפי רוני מצדם הופכים לאיומים ממשיים על חייו מצדו של בני, בנה של רימה. בלית ברירה עוזב רוני המפוחד את ביתה של רימה. הקשר האמיץ בין השנים מתפורר ונפסק. והאהבה האסורה הזו נגמרת למרות הכאב הגדול.
בעת השבר הקשה נכנסת שוב מיכל לתמונה, לאחר שצפתה בהצגה של רוני, שבו הגעגועים אליה והיא מחליטה לעשות כמיטב יכולתה על מנת להחזיר את הקשר בינהם. היא מתנצלת בפני רוני, מסבירה את הטעות שלה ומתחננת לאפשרות לחזור לקשר. על אף הקשיים הרבים שהוא מערים עליה בתחילה והתעלמותו החוזרת ונישנת הם חוזרים לחיות יחדיו ולאחר כחצי שנה הם נישאים. רוני לא מפסיק לחשוב על רימה אבל הוא מבין שאין לקשר הזה שום סיכוי אמיתי להתקיים. הוא מנתק את הקשר לחלוטין ולא חוזר לטלפונים של רימה. רימה מתגעגעת לרוני, האהבה היחידה שחוותה בחייה, אבל היא איננה מסוגלת לעמוד מאחורי הקשר הזה ולהלחם עליו. בעקבות השבר העמוק והאבל הגדול על פספוס הקשר, רימה חולה שוב בסרטן. היא מבינה את הסיבה לחזרת המחלה. אלא שהפעם היא מחליטה שלא להלחם במחלה ולוותר על החיים. על ערש דווי בפני ילדיה, היא מתוודה על טעויותיה ועל חייה שהיו בעיקר תמהיל של ביטול עצמי וסטייה מיעודה האמיתי בחיים. למרות בקשותיה והפצרותיה מילדיה להיפרד מרוני לפני מותה. היא הולכת לעולמה ללא פרידה ממי שהיה להצהרתה “האהבה היחידה בחיי”. את גילוי מותה של רימה מגלה רוני במקרה, כשהוא משוטט ברחוב לאחר ריב נוסף בינו לבין מיכל. מודעת אבל המודיעה על מותה של רימה עוצרת אותו והוא רץ לביתה של רימה. שם הוא מגלה להפתעתו את ילידיה ומשפחתה יושבים שבעה. ברגע של סערת רגשות הוא מבקש להבין מדוע לא הודיעו לו והותירו לו את הזכות הבסיסית להיפרד ממנה. הוא נזרק מדירתה של רימה בעקבות מהומה שמתעוררת במקום, מתוך יסורי מצפון כבדים, מוסרת לו רחל(בתה) מכתב פרידה אישי מרימה אליו. על ספסל בים עליו נהג לשבת עם רימה הוא קורא את מכתבה, במכתב מתוודה בפניו רימה על כל הטעויות שעשתה ועל אהבתה הרבה אליו. הוא מתאבל ללא בכי, על מותה של האישה ששינתה את חייו. הראשונה להאמין בו, לתמוך בו ולהעניק לו את התקווה ללכת בעקבות חלומו.
רוני ורימה הוא סיפור של אהבה מטורפת, “חולנית”, משוגעת ואחרת. זה סיפור על גבולות האהבה. על חוסר היכולת שלנו כחברה לקבל את השונה והמוזר שקיים בנו. סיפור המנסה לחקור את הגבולות שלנו ואת הטאבו הכול כך מוכר וידוע של מערכת יחסים ואהבה. דרך מערכת יחסים שונה ואחרת, דרך דמויות החיות בשולים, דרך הצל שמעיב על המרכז, מתמודד הסרט עם הגבולות שלנו כחברה. עם ההגדרות שלנו לסטייה. רוני ורימה חוקרים את הגבולות של עצמם, את המסוגלות שלהם כאנשים נורמאלים בחברה לקבל את עצמם ואת אהבתם האחרת. הם בעצמם מתכתבים עם השונה והאחר, מחבבים אותו וחוקרים אותו. נרתעים וסולדים ממנו ונמשכים אליו במקביל. זהו סיפור על דמויות נורמטיביות שנקלעות לסיטואציה לא נורמטיבית, דמויות המגיעות מהמרכז ונקלעות לגמרי במקרה לשוליים. השוליים שהם אוהבים לחבב ולחבק אבל לא בטוח אוהבים להיות השוליים עצמם. זהו סיפור על אישור חברתי ועל הקשבה לקול הפנימי של האדם אל מול הקול ההגמוני החיצוני והחברתי. סיפור על מאבק פנימי בין החברתי לאישי. על המתח בין הרצון להשתלב לבין הרצון להתוות דרך וללכת באמונה לפי צו הקול הפנימי שלך, למרות המחיר שאתה עלול לשלם. זהו סיפור על הצל, על האפל שלנו ועל תרומתו לזהותנו. שלמרות תרומתו הרבה זוכה שוב ושוב להתעלמות והכחשה. כאילו לא היו החלקים השונים והאחרים האלו בנו.
הצהרת כוונות
כשחסכתי כסף ללימודי המשחק שלי בניו יורק עבדתי בבית קפה, פגשתי באישה מבוגרת,אלמנה שחקנית מזדקנת. שהתרשמה כל כך מזה שעשיתי את כל הדרך ללמוד משחק בניו יורק. ובשל כך רצתה לעזור לי בכל דרך אפשרית. היא ניסתה לאמץ אותי אליה ולימדה אותי משחק אצלה בבית בהתנדבות. מאותו הרגע התגלגל הסיפור שלנו, מדי יום ראשון הגעתי אליה ללמוד משחק ולדבר על חייה כשחקנית, לעבוד על האנגלית שלי, ועל המונולוג שבחרתי לבחינות הכניסה לבית הספר למשחק. היא הכינה אותי לבחינות ודיברה על חייה. בדיאלוג הזה ביני לבינה גילנו המון אחד בשני,קירבה, הזדהות,חום, קנאה. ותמיד תהיתי ביני לבין עצמי האם יכול להתפתח בינינו רומן, האם למרות זקנתה, למרות שאני חיי עם בת זוג שאני אוהב. האם יכול להתפתח בינינו קשר אמיתי? האם יכולה להתרקם חברות אמיתית? זוגיות? ואיך זה ירגיש? ואיך בדיוק זה יראה? נכון המחשבה לא פעם העלתה בי תחושת גועל. אבל מצד שני היה בה במחשבה משהו משחרר וחדש. בינינו לא התפתח כמובן דבר באופן רומנטי, חוץ מלימודי משחק, קירבה והמון חום.ואז באה התרחקות, מתבקשת אולי. אני התקבלתי , התחלתי ללמוד, ולא היה פנאי יותר, היא כבר כעסה התייאשה או אולי הותשה מחייה. אבל מאותו מפגש, הרעיון העסיק אותי , המחשבה על הקיצון, על הצד, על האחרות, השונות. האם הייתי מסוגל להתקרב? ומה הייתי מרגיש לו הייתי פוגש זוג כזה? האם הייתי מקבל אותם או שופט אותו או אותה על מעשיהם. יש משהו באחרות שמושך אותי תמיד, שמאתגר אותי ושמאלץ אותי לחשוב מחוץ לקופסה. שבוחן את גבולות הליברליות שלי , את גבולות השיפוט שלי כאדם. בזמן לימודיי קולנוע ותיאטרון בניו יורק כתבתי בפעם הראשונה את סיפור האהבה הזה כתרגיל תסריטאי, התגובות להפתעתי היו מטורפות מכפי שחשבתי. שבירת המוסכמה הזו דווקא בעניין האהבה יצרה את כל קשת הרגשות , מסלידה מוחלטת ועד להתאהבות מוחלטת.
ניסיתי להבין מה ברעיון הזה גורר כל כך הרבה אש התנגדות שמחה . ועד היום אני לא לגמרי מבין , כנראה שהטאבו של האהבה גדול יותר מכל טאבו אחר. הרעיון של גבר צעיר שחייו לפניו המסוגל להתאהב באישה בסוף חייה הוא רעיון קיצוני מדיי עבור רוב האנשים כך מסתבר. ולעיתים נדמה לי שגם בעבור הדמויות שלי הוא קיצוני מדיי, גם הם מתקשים לקבל את דבר אהבתם, את הקרבה, את הגבולות שנחצים. גם הם שעד כה מגדירים עצמם באזור הנורמאליות מוצאים עצמם נאבקים על שמם הטוב. על הרצון הפשוט שלהם באהבה וקירבה בהבנה וחום. אין וויכוח על הצורך הזה שלהם, הוא נורמאלי לחלוטין בעיניי החברה. אבל לא מקובל שאת המוצר הם צורכים במקום הלא הנכון, ובאופן שנתפס כחולני ומטורף.
החיפוש הזה שלי כיוצר , הוא הרצון שלי לבדוק את גבולות הנורמאל. וכיצד אלה המוגדרים “אחרים” ו”שונים” משפיעים על מי שאנחנו, עלינו כחברה , האם תרומתם קיימת? מוכחת? ואם כן באיזה אופן? האם אנחנו מקשיבים להם, או שבגלל כסותם , צורתם אנו נחרדים , מפחדים ומתרחקים. מה יש לנו ללמוד מהצד? מהשונה? מהאחר? מהקיצוני? אלו הם שאלות שרציתי לבחון , שרציתי לבדוק ושאני רוצה עדיין להבין . אולי זה הרצון שלי לדעת היכן אני ממוקם? האם אני השונה ? או שאולי אני רק מביט ומקבל. מה השונות הזו גורמת לי? לאן היא סוחפת אותי? היסחפות הוא סיפור על גבולות של נכון ולא נכון, של מוסרי ולא מוסרי , של מקובל ולא מקובל.
זהו סיפור על חלום והגשמתו על הקול הפנימי אל מול הקול החיצוני. המאבק של הדמויות שלי נמצא בי כמעט תמיד , יוצא וחוזר , מתקרב ומתרחק. בין אישור וקבלה בין הקשבה לקולי לבין הקשבה לקולות החיצוניים. היסחפות הוא סיפור על כמה רחוק אפשר ללכת עם הקול שלך , שצורם אולי לאחרים אבל לך נשמע מוכר יפה והרמוני.
תיאור דמויות
רוני לוי :גיבור הסיפור, (32) שחקן, מתגורר בת”א עם בת זוגתו מיכל מזה שבע שנים,ירושלמי לשעבר. יתום, נע בין ייאוש לתקווה אך מחויב למקצועו ולהגשמת חלומו. מתאהב ברימה במהלך הסיפור.
רימה כהן: אלמנה בת 68, אם לשלושה ילדים, רותי ,רחל ובני.וסבתא לשלושה נכדים.מתגוררת בת”א ומשתקמת לאחר 40 שנות נישואיה ליוסף, בעלה המתעלל. מתאהבת ברוני ומקיימת עימו את הרומן.
מיכל מרום: (27) בת זוגתו של רוני מזה שבע שנים. ציירת, בוגרת מכללה לאומנות המדרשה. עובדת למחייתה אצל אביה בעל חברה לתכנון והנדסת מים, פרשה מאומנות, מאוהבת ברוני אבל מתקשה לחיות לצידו.
משה מימון: (55) איש בודד, שוטה הכפר, טיפוס סהרורי, פילוסוף , אומן. חוקר לטענתו רעיונות פילוסופיים ותגובות של החברה למצבים קיצוניים.משוגע שכונתי, חבר של רימה ורוני.
רותי לביא: (42), בתה הבכורה של רימה , ג’ינג’ית, מלאת אנרגיה, אימא לשתי בנות קטנות, נשואה לירון, איש היי טק בכיר.
רחל כהן (40),ילדת הסנדוויץ’ של רימה, גבוהה, רזה, ורווקה, איננה מצליחה למצוא בן זוג, אוהבת את רימה וקשורה אליה בכל רמ”ח אביריה.
בני כהן: (38) בן הזקונים של רימה, נשוי לאמריקאית יהודיה, ריקי, ואב לג’יסון . חי בפילדלפיה ומתפרנס מעסקיו השונים כגון,ייצור חגורות, חנויות נעלים, חנות רהיטים, ומוניות.
שמוליק מרום: (63) אביה של מיכל, בעל חברת לתכנון והנדסת מים. בעל אגו גדול ומנופח, איננו מחבב את רוני במיוחד.
ציפי מרום:(57) אימא של מיכל, סבתא, עקרת בית, רכלנית ומשעשעת, יצאה לפנסיה מקודמת , אוהבת את מיכל מאוד ומרגישה אליה קשר הדוק ביותר. נשואה לשמוליק מזה שלושים שנה.
רוחמה אוחנה(70) שכנתה של רימה, אשתו של ציון מזה ארבעים שנה, אוהבת אותו, מטפלת בו במסירות
ציון אוחנה (75) נשוי לרוחמה, איש גבוה ורזה, איש צבא לשעבר,מנהל אורח חיים פנסיונר , חולה מעט. אדם מסוגר, מופנם וישר ונוקשה.
Festival in Jaffa – Maurice played his classical world music pieces at the ‘Blue’ Festival in Jaffa, where both Arabs and Jews were in attendance. When he started playing Arabic songs, the Arabs congregated to listen. Soon after, the Israelis joined them in dancing and clapping. Maurice is suddenly back at his roots, having again united cultures through his music.
