“מוריס הוא עדות חייה לזמנים שבהם המוסיקה הייתה טהורה, כשלא היו מלחמות בין יהודים לערבים, כשהם נפגשו כדי לחלוק דברים וליצור יחד מוסיקה.”   (הזמר האלג’ירי חאלד, בריאיון ל-The Independent” )

סיפורם הדרמטי של יהודי אלג’יריה משתקף מבעד לצמתי חייו המוסיקליים והאישיים של הפסנתרן מוריס אל מדיוני (83), פסנתרן וירטואוז שזכה בפרס מוסיקת העולם היוקרתי של ה- BBC. מוריס ינגן בסרט את תווי צליליה המשתנים של ההיסטוריה של אלג’יריה, מולדתו, ויספר כיצד מחיים של שיתוף ואחווה, הגיעו יהודי אלג’יריה להגירה מוחלטת ממולדתם.

סינופסיס/ לנגן את ההיסטוריה

הסיפור מסופר דרך נקודת מבטו הייחודית של מוריס אל מדיוני במהלך מסע ההופעות שלו בישראל ובמרוקו. הוא עושה זאת בגיל 80, כמוסיקאי רענן ועכשווי המנגן באולמות ובברים כמו פעם, חוצה בטבעיות גבולות טריטוריאליים ומוסיקליים: מאסאווירה שבמרוקו לדרום ספרד; ממארסיי לפריז ולברלין, מתל אביב לירושלים וליפו. מסע ההופעות הזה משמש כציר מוסיקלי מרכזי הנושא את עלילת הסרט, כשהמוסיקה היא אמצעי ביטוי מרכזי שלה. בתוך כדי תיעוד ההופעות, הסרט יתחקה אחר כברת הדרך המוסיקלית והאישית שעשה המוסיקאי המחונן הזה לאורך למעלה משבעה עשורים תחת אורות הבמה. נעשה זאת באמצעותו ובאמצעות הגיבורים המוסיקליים שיצרו לצידו וכבר אינם, יחד עם אלה המנגנים איתו עד היום. אנחנו נספר את סיפור חייו משום שהוא משקף בתוכו את ההיסטוריה בעת האחרונה של יהודי אלג’יריה שבה מתרכז הסרט.

המסע המוסיקלי והאישי שעשה הפסנתרן מוריס אל מדיוני במהלך חייו, ישקף את סיפור ההיסטוריה הסוערת של יהודי אלג’יריה במאה העשרים. מוריס הוא בן למשפחה יהודית מן העיר אוראן, השוכנת לחופי אלג’יריה, קהילה ששורשיה מגיעים עד רומי, אשר גורשה והיגרה רובה ככולה לצרפת ומיעוטה לישראל. 

הוא היה הראשון שהכניס את הפסנתר למוסיקת הראיי והשעבי של שכניו האלג’ירים והפך לחבר יהודי נדיר בתזמורת האופרה הלאומית של אלג’יריה; מוריס ליווה את גדולי המוסיקאים האלג’ירים והמרוקאים, הוא ניגן לישראלים יחד עם ג’ו עמר וסמי אל-מוגרבי כשניסה לעלות ארצה בשנות השישים לאחר הגירוש מאלג’יר. בשנות העשרים של המאה שעברה, כשמוריס היה רק בן תשע, משתנה מסלול חייו. שאחיו הגדול רוכש פסנתר ישן בשוק הפשפשים ומוריס מתחיל לנגן ולא מפסיק עד היום. הוא מעולם לא למד לנגן, אך שבעים שנה מאוחר יותר הוא זוכה בפרס היוקרתי ביותר של מוסיקת עולם, The BBC world Music Award.

סיפור ההתפתחות המוסיקלית של מוריס משליך אור על האירועים החשובים של המאה שעברה באלג’יריה ובעולם. כילד, תחת שלטון צרפתי, ניגן מוריס מוסיקה אנדלוסית ושאנסונים צרפתיים ליהודים ב”קפה אורן” השכונתי; כנער הוא למד וניגן בי-בופ, רומבה  ובוגי ווגי בברים של החיילים האמריקאים שנחתו באלג’יריה כדי לשחררה מאימת הנאצים; כנער מוריס סייע בפרנסת משפחתו כשניגן לחיילים האמריקאים בשביל סוכר, קמח ומלח. גם היום מצליח מוריס להצית במאזיניו אווירה קוסמופוליטית כמו ששרתה על אלג’יריה בעבר, כשזו הייתה כור היתוך מוצלח של דתות ותרבויות והיהדות בתוכן. מוריס יוצר ומנגן באצבעותיו מוסיקה המחברת בין תרבויות ועמים, בין אנשים ומקומות. המבט ההיסטורי של הסרט דרך הפריזמה המוסיקלית, הוא נקודת מבט מעניינת המאפשרת תובנות חדשות ומקוריות על ההיסטוריה של יהודי אלג’יריה. מוריס מלמד את עצמו לנגן בסגנונות מוסיקליים רבים ומגוונים, והוא עושה זאת באופן הייחודי רק לו. הוא היגר מכאן בתוך חודשים ספורים לצרפת כמו רבים מבני אלג’יריה.

הגירוש של אל מדיוני מאלג’יריה, בית הוריו ומרכז יצירתו, הוא טראומטי מאוד עבורו כמו למרבית יהודי אלג’יריה. לאחר הניסיון הכושל להיקלט בישראל וקשיי הקליטה בצרפת, דממה המוסיקה של אל מדיוני למשך כמעט שלושה עשורים ועד היום קשה לו לדבר על כך. הוא הופך לחייט ולשותף בעסקי טקסטיל עם אחיו במארסיי. אבל צלילי המוסיקה פרצו שוב מחדש כשהלייבל הגדול ביותר למוסיקת עולם באירופה – “פיראנה”, “מגלה” שוב את מוריס ומחזיר אותו למרכז הבמה. הקמבק מתחיל וממריא לפני מספר שנים והשאר היסטוריה. בשנים האחרונות דרך כוכבו מחדש. הוא אף חידש את שיתוף הפעולה שלו עם אמנים ישראלים כמו יאיר דלאל, עמיר בניון, התזמורת האנדלוסית ועוד. מוריס הוא כאמור בן 83, ולפיכך התחלנו בצילומים הכרחיים של מרבית המופעים החשובים שהוא קיים במהלך השנים האחרונות. מוריס הופיע במקומות נבחרים בישראל ובצפון אפריקה במסע הופעות שהתחלנו לתעד מאז אפריל 2009 ועד לאחרונה. בתקופה זו ליווינו אותו למרוקו, כמשתתף בפסטיבל המוסיקה האנדלוסית האטלנטית בעיר אסאווירה. כעת אנו עורכים את הסרט, המבוסס בחלק ניכר שלו על חומרי ארכיון המציגים את ההיסטוריה של יהדות אלג’יריה וצפון אפריקה לאורך המאה שעברה. מוריס נשוי לז’ולייט מאז ימי נעוריהם באורן וכיום הם חיים בנתניה, סוגר שוב מעגל כעולה חדש בישראל. מוריס דובר צרפתית וערבית, והוא שולט גם באנגלית ובעברית, לשונות שישמשו בערבוביה רב תרבותית כשפות של הסרט שאותן גם אני דובר.

טריטמנט, ‘בואנה ויסטה’ של המגרב

תמה וצמתים מוסיקליים היסטוריים – מסלול חייו של אל מדיוני עובר בצמתים היסטוריים, ממלחמת העולם השנייה לשחרור אלג’יריה; מן הגירוש של היהודים מאלג’יריה עד לבנייתן של הקהילות היהודיות בישראל ובצרפת. בתוך כדי סיפור חייו הפתלתל של אל מדיוני, יסופר הסיפור הגדול של ההיסטוריה בעת האחרונה של יהדות אלג’יריה וצפון אפריקה, בפרספקטיבה רחבה, ובמנעד מוסיקלי מתאים. בסרט הזה בחרנו “לנגן” את עלילת ההיסטוריה, משום שצליליה משתנים ככל שהעת משתנה.

חיבור בין מזרח למערב – מפאת גילו המופלג של מוריס ובגלל הייחודיות המוסיקלית שלו, מדובר בהזדמנות בלתי חוזרת לספר סיפור אישי חוצה גבולות של שפה ותרבות. סיפורה של קהילה שישבה בתפר בין  ערב למערב, שהמוסיקה שלה התנגנה בין פלמנקו לתפילות ובין פיוטים וג’אז. מעין בואנה ויסטה של ארצות המגרב. למוריס יש יכולת מיוחדת לתקשר עם כל קהל בחושים של חיית במה, שהתחדדו עוד כשהיה פסנתרן בארים בעיר אוראן בימי מלחמת העולם השנייה. לא קשה לדמיין אותו מנגן משהו מיוחד להמפרי בוגרט של ימי “קזבלנקה”, כמו שניגן ללוחמים האמריקאים שנקלעו לאלג’יריה כדי להגן עליה מפני צבא גרמניה בהנהגת רומל, שהוכרע רק כמה מאות קילומטרים משם באל עלאמיין, על אדמת מצריים.

נקודת מבט מוסיקלית רחבה – לאורך השנים אל מדיוני לימד את עצמו לנגן כמו כולם, אך הוא מנגן כל כך מיוחד שאיש אינו יכול לחקות את אופן הנגינה שלו בפסנתר. המוסיקה של אל מדיוני איננה רק עניין סנטימנטלי: הגשרים שהוא מותח בין צפון אפריקה וצפון אמריקה, בין אוראן ומארסיי, בין אנדלוסיה וקובה חורגים מפולקלור וגדולים מבידור. לא במקרה המופעים של אל מדיוני מסומנים כאירועים בלתי נשכחים. השפע המוסיקלי המאפיין את אל מדיוני ניכר ביכולתו לחוש בבית עם מלווים ועם מקצבים שונים.

היכולת של מוריס למצוא חיבור כמעט לכל מאזין הוא לב האמירה האוניברסלית של הסרט הזה המסופר מנקודת מבטו של מוריס. אמירה הנסמכת על הדבק הרב תרבותי שמוסיקה בכלל יודעת להיות והמוסיקה הזו, המתנגנת בסלונים האוריינטליים בפרט. מוריס מנגן כמו שהוא חי, כמו המהגר יהודי המתאים את עצמו כזיקית למקום שבו הוא חי את חייו, ומצליח לפעמים להיות מקומי יותר מכל מקומי אחר.

סרט היסטורי מוסיקלי — הכוונה שלנו היא ליצור סרט היסטורי מוסיקלי שחובק את סיפורה של יהדות אלג’יריה וצפון אפריקה ומובן שאין די בתיעוד ההופעות. ואולם, הזיכרונות המתעוררים בגיבורי הסרט הראשיים והמשניים מחזירים אותנו לאחור בטבעיות, כך שהמארג של העבר בהווה הוא כמעט מתבקש. זהו סרט דוקומנטרי שהמוסיקה שלו מתנגנת לא ברקע, אלא בקידמת העלילה כחלק מוחשי ומתמשך שלה. נוכל לראות כיצד מקצבים וגוונים מוסיקליים ואנושיים שונים, משלבים מילים ומוסיקה, צבע ושחור לבן, ומתגבשים לכדי מסמך דוקומנטרי היסטורי בשפה קולנועית/מוסיקלית מקורית ועכשווית.סגנון ויזואלי – אנחנו מתעדים מקרוב את הופעותיו של מוריס, בדרך כלל אדם ופסנתר בלבד. מוריס הוא איש חברה נעים ומשעשע, שאינו שש לחלוק את רגשותיו. ואולם יש באיפוק שלו עוצמה רגשית רבה המדברת בעד עצמה. האינטימיות השקטה שיש מאחורי הקלעים פותחת חלון פנימה מבלי להזדקק ליותר מדי מילים שהמוסיקה מטיבה יותר לתאר. אנחנו מצלמים מאחורי ולפני הבמה ממרחק שבו רואים את אגלי הזיעה ואת הברק בעיניים.

חומרי ארכיון – הסרט יכלול חומרים ארכיוניים רבים, היסטוריים ואישיים שכבר אספנו במסגרת התחקיר, ומחומרים אחרים שניתן למצוא ולרכוש ואחרים שאנו מקווים עוד לאתר. לאחר שבעים שנות פעילות יש לאל מדיוני חומר ארכיוני רב שהוא שמח להפקיד בידינו, שמח שהסיפור של הדור המוסיקלי שלו יונצח. החומר כולל בעיקר מופעים נדירים עם גדולי המוסיקאים של צפון אפריקה. לבד מכך יש חומר ארכיוני רב אודות אלג’יר, המתועדת היטב מאז מלחמת העולם השנייה, דרך מלחמת אלג’יריה ועד בכלל.

הצהרת כוונות

אני זוכר שאימי הייתה מפיגה את יגונה ואת שמחתה במוסיקה שהיא הייתה שרה ומנגנת לנו מתקליטוני ויניל שחורים. שירי אהבה וגעגוע של סמי אל מוגרבי, ג’ו עמר, זוהרה אלפאסיה  ושל רבים אחרים שהצלילים שלהם מהדהדים עדיין בתוכי. המפגש הנוכחי שלי עם מוריס אל מדיוני מזמין לי הפתעה בלתי צפויה חמישים שנה מאוחר יותר, מתברר שהוא עצמו עיטר בצלילי פסנתר נמרצים את אותם השירים בדיוק שלהם האזינה אמי. חמש שנים לפני שאל מדיוני נאלץ לעזוב את אלג’יריה, בעת שהיא הייתה שקועה במלחמת אזרחים מדממת, עזבו הורי באישון לילה את וואזן, עיירה פסטורלית בצפון מרוקו לטובת מימוש החלום הציוני. חמש מאות שנים אחרי שאבות אבותיהם היגרו למרוקו, צד אימי מחברון וצד אבי מספרד. הניתוק מהמולדת הצפון אפריקאית והקליטה בישראל קשים להם כפי שזה היה קשה לאל מדיוני ולכל אותו דור, אך הורי בחרו למזלי להישאר כאן, להתמודד ולהיות חלק מבוני הארץ. אימי ז”ל אמרה לי פעם שהיא שמחה לשלם את המחיר האישי כדי שאגדל כצבר בישראל ולא כמוגרבי למרגלות האטלס. צר לי על המחיר שהיא שילמה, אבל אני שמח שהיא ניאותה לשלם אותו. הורי, אחיותיי ואני נשארנו כאן, ואילו מוריס עזב אז את ישראל בתוך חודשים ספורים מאז עלייתו ארצה. הוא שב אליה רק היום, בערוב ימיו, בעקבות ילדיו שעלו מצרפת עוד לפניו. בתוך כדי העבודה על הסרט אני מגלה כמה מעט סופר על התקופה ועל אותם יהודים פליטי אלג’יריה, וכיצד הצלילים הייחודיים האלה הולכים ונכחדים. תחילה סברתי בטעות שסיפורם של כל יהודי צפון אפריקה זהה, אך לא כך הדבר. הופתעתי לגלות שאלג’יריה איננה מרוקו, לא אז ולא היום. יהודי אינו יכול להרגיש בטוח באלג’יריה כיום, ולא כך במרוקו, שהסבירה את פניה ליהודיה וכואבת גם היום את ההגירה של מרביתם לישראל. אלג’יריה גירשה את הצרפתים ואת היהודים ממנה במלחמת אזרחים מדממת שהדיה לא שקטו עד היום. אני מבקש לספר את הסיפור הזה בפשטות ובבהירות מפוכחת ועם לא מעט נוסטלגיה, לפני שייעלמו אחרוני העדים. אני מבקש לשוב אל אותה תקופה ואותם מקומות, לדבר ולנגן את מה שהיה ואיננו עוד. לאפשר למוריס לחבר פסקול חדש לסרט מוכר, פרטיטורת פיוז’ן למקומות שנעזבו אולי בחוכמה ובצדק ובלית ברירה, ובכל זאת היו מחוזות הילדות של דורי דורות של יהודים. אל מדיוני הוא איש שמח שיודע לשמח את קהלו. הוא מנגן בטבעיות את צלילי ההיסטוריה הפרטית שלו, מפיק צלילים המשכינים שלום בין עמים ותרבויות. רוחו היא הרוח של הסרט, שתשמיע את המוסיקה שהתנגנה בברים ועל הבמות הגדולות בקזבלנקה ובאורן, בפריז ובסביליה. פסקול של סרט מוסיקלי שינגן בעדינות את סיפור עלילת יהודי אלג’יריה, שנדמה שלא סופרה כראוי, וודאי שלא כך, מעולם. אני יודע שיש לסרט ולצליליו קהל יעד רחב ומגוון מאוד שכמה למוסיקה ולתיעוד שינציח.