Category: דוקו בהפצה

דוקומנטרי | 50 דק’ | תסריט, בימוי והפקה: יובל דלשד, אבי בוחבוט | עברית | הופץ בישראל 2002, ערוץ 2 קשת

בבסיס עלילת הסרט עומדת חבורת ג’יפאים מגובשת ונועזת במיוחד. הם נוהגים בדרכי הארץ באהבה, והחיבור שלהם לאדמה ולארץ ישראל הוא טבעי וטהור, ופשוט כמו שכבר שכחנו שעוד אפשר. הם מכירים דרך הגלגלים כל זיז סלע, כל אבן דרך במדבריות שהג’יפים שלהם מטיבים לחצות. ארץ ישראל מעולם לא הייתה מוחשית כל-כך, כמו בסיור עימם, מפורקת לפירורי חול וצמח, חיות ובני-אדם. טירוף היא מילת מפתח המאפיינת את האתגרים שהם מעמידים מול הג’יפים המשופרים שלהם. בשביל האנשים הללו ג’יפים, אינם תחביב, הם מרכז עולמם. רק התוספות והשיפורים שכל אחד מהם השקיע בג’יפ שלו, יקרים בד”כ הרבה יותר ממחירו הכולל של הג’יפ. בדרכם במדבר הם בוחרת תמיד את הדרך הקשה, המאתגרת אותם ואת מכונות המדבר שלהם. הג’יפים שלהם מטפסים על מצוקים שלטאה דביקה לא הייתה מעזה לרדת בהם. הם יורדים בגאיות שמים היו חוששים לזרום בתוכם. סכנה היא שם המשחק, וגבולות הסכנה קרובים תמיד אל ההגה. כולם כאחד הם בוגרי יחידות קרביות מיוחדות, ואולי זה לא במקרה. הקבוצה מתאפיינת באחוות לוחמים ובמסירות הדדית יוצאת דופן. החברות ביניהם, גם אם היא איננה ארוכה בזמן, היא עמוקה ואמיתית. אחוות גברים מהסוג שניתן לראות אולי רק בין לוחמים בצבא או בין חברי ילדות. ההתגייסות למען הקבוצה ולהגנה על היחיד היא מובנת מאליה. אם אחד מהם נתקע באמצע המדבר, האחרים נוסעים לחלץ אותו בכל רגע, מרחק שעות נסיעה בלי למצמץ אפילו. אם חלילה קוראת תקלה באחד הג’יפים כולם מתגייסים לסייע, גם לזרים, ללא כל תמורה.

אריק הוא יבואן עצים, והוא מנהיג החבורה המוביל את המסעות במדבר. משה הוא פרקליט מצליח, ג’ורדן מנהל חברה גדולה לעבודות עפר, מאור מגדל אפרוחים רכים, טל הוא סיטונאי מזון גדול, כרמי הוא טייס קרב, קסטרו מנהל בית-אבות וישראל עושה משהו סודי באינטרנט. לכולם מקצועות חופשיים, ואת המתחים המצטברים במשך השבוע הם פורקים על הג’בלאות בסוף השבוע. לא מדובר באנשים משועממים הזקוקים לחוויות מרטיטות בשעות הפנאי שלהם, אלא באנשים שהג’יפים הם מרכז עולמם. אנשים אלה מכורים לחוויית הג’יפים – הם ימכרו את האימא שלהם כדי לקנות חלק חדש ל”סופה” שלהם – יתגרשו מאהובותיהם רק כדי לצאת עם חבריהם לטיולי עבירות במדבר – וישדדו קברים כדי לשפר ולו במעט את מומנט נעילת הדיפרנציאל, אם יש בכלל דבר כזה. חוט השדרה והסיפור המרכזי של הסרט – מסעות הג’יפים בהנחיית אריק – יהיה תיעוד המשתתפים השונים במסעות עבירות קשים במיוחד. עלילת הסרט תיבנה סביב המסע המתמשך במדבר, תוך חיתוך למסגרות של מעין “תחנות” במסע – אז נראה ונאפיין את הג’יפאי הישראלי לסוגיו ולסוגי פעילויותיו. וכך לאורך המסע הבלתי אפשרי עם אריק וחבריו, נפגוש מדי פעם את דמויות ותופעות הג’יפים והג’יפאים השונים הקיימים בארץ, ונאפיין אותם עפ”י תכונותיהם הידועות.

“תחנות” הדרך יכללו בין היתר: התכנסות מאות ג’יפים ביום שישי אחה”צ, לאתגר טיפוס מול המצוק בחוף מנדרין. ביקור במוסך הג’יפים המיתולוגי של חמיס, בונה הג’יפים המיתולוגי מחולון. עידו, ממציא ובנאי ג’יפים מיוחדים, שנראים כאילו יצאו מהסרט האפוקליפטי “מקס הלוחם בדרכים”. נתן, פחח ומעצב מחדש של ג’יפים מפיברגלאס. יענקל’ה, מיתוס בפני עצמו, מבכירי הג’יפאים בארץ ידבר. תחרויות מרוץ שטח בג’יפים. תיעוד ג’יפים עירוניים על נהגיהם ונהגותיהם בעיר. כמו כן מצויים בידינו חומרי ארכיון ממסעות ג’יפים בחו”ל – חציית הרוביקון בארה”ב, ראלי הפרעונים במצריים, תחרויות מהירות בקפריסין, ותחרויות עבירות בירדן, תורכיה, יוון ואפילו הרשות הפלשתינית. וורוּם! וורוּם!

 

תסריט, בימוי והפקה: יובל דלשד, אבי בוחבוט | שפה: עברית, תרגום לאנגלית | הפצה : נובמבר 2010, סרטי כאוס

תיעוד של מועדון חילופי זוגות פעיל במרכז הארץ, ובחינתו כתופעה תרבותית וחברתית. מדובר בתיעוד נדיר ויחסית צנוע של התופעה, מנקודת המבט הכי קרובה שאפשר. המצלמות שלנו הותקנו וסובבו במקום ההתרחשות ותיעדו במלואו אירוע של חילופי זוגות. הסרט אינו גולש לפורנוגרפיה, אם כי אירוטי במידה רבה.

בסופו של דבר “חילופי זוגות” היא תופעה שאינה מסתכמת רק בהרחבת האופקים המיניים של המשתתפים בה, זהו גם פתרון אפשרי לבדידות ולחידלון המצויים לפעמים בקיום האנושי, ולעיתים קרובות גם במסגרת היחסים הזוגית. ולפיכך בין היתר רואיינו בסרט פסיכולוגית, אנתרופולוגית, סקסולוג ומטפלת מינית.

הסרט הותאם לציבור הישראלי, הרגיש לתכנים העוסקים במיניות האדם, וחתכנו החוצה כל מה שהיה מוגזם לדעתנו. כלומר, זה לא שלא רואים עירום ויחסי מין, אבל השתדלנו להיות צנועים ככל האפשר במגבלות התוכן של הסרט. לבקשתם הסתרנו והסוונו את זהותם של רוב המשתתפים בסרט שביקשו זאת.

דוקומנטרי > 50 דקות > Beta Sp, DVD > 4X3 > עברית

תסריט ובימוי: יובל דלשד

הפקה: אבי בוחבוט, יובל דלשד

תאריך הפצה: הופץ בישראל 2001, ערוץ 2 “קשת”

הפצה: סרטי כאוס

יזהר גמליאלי, מדריך מסעות ג’יפים הרפתקני, יוצא יחד עם חבורת ישראלים למסע בנהרות ובדרכים החסומות של ההרים בצפון יוון על גבול אלבניה. במו ידיהם ומשוריהם הם מפלסים אבנים ועצים כרותים, ופותחים את הדרכים לכפרים נידחים, שאיש אינו מגיע לשם. זהו סיפור אהבתו של יזהר לארץ המרהיבה הזאת, וסיפור חלומו להשתקע שם. המסע עובר בין מראות נוף עוצרי נשימה, ובתוך כפרים שתושביהם המזדקנים נמלטו מאימת השלטון העותומני, שקיצם מבשר גם את קיצה של ההתיישבות הכפרית בחבל ארץ מופלא זה.

 

דוקו-דרמה > מיני סדרה, 4 פרקים באורך 27 דקות > BetaSP > עברית

תסריט ובימוי: אבי בוחבוט

משתתפים: ישראל קטורזה, ג’קי לוי, רמי שטרן, שלומית ארנון, שרון מלכי, יעל לבנטל ונירית דולברג

מפיקים: דודי זילבר, מיקי רבינוביץ, אבי בוחבוט

הפצה: סרטי כאוס, יוניטד קינג. שודר ברשת, ערוץ 2

מיני סדרה דוקו-דרמטית. מסע אנתרופולוגי משעשע ומרגש אל מקורות הצחוק של אמני סטנד-אפ שונים בישראל. הסטנדאפיסטים מציעים לנו נקודות מבט מקוריות ומפוכחות על עצמנו ועל זולתנו ועל חיי היום-יום שלנו. כל אחד מן המשתתפים בסדרה, בדרכו המיוחדת רק לו, מציב לנו בבדיחותיו ובאבחנותיו הדקות, ראי למציאות חיינו. זהו סיור מודרך בתוך הבדיחות המקומיות שלהם, שישראל מתה מהן מצחוק, למרות שהם עצמם לפעמים בוכים.

לכל אומן סטנד-אפ בחרנו נושא המייחד אותו ואת אומנותו, ובנושא זה יתמקד הסרט שלו. כל פרק מוקדש לאומן סטנד-אפ אחד, או לקבוצת אומנים המופיעים ומזוהים יחד. כל פרק עוסק בסוגייה ישראלית חשובה, שאינה יורדת ולעולם לא תרד מסדר היום הציבורי בארץ. ההומור השנון שלהם, פוער חלון הצצה מפוכח ומקורי על חיי היום-יום שלנו. לכל פרק בסדרה טעם וטון ייחודי משלו, המתאים לתוכן ולאופי ההומור של הסטנדאפיסט. כל פרק ממחיש את מגוון המראות השונות, באמצעותן אנו יכולים להתבונן בבבואת הישראליות החמקמקה. באמצעות הסטנדאפיסטים, נביאי ההומור הזועם של ימינו, מתבוננת הסדרה “מה מצחיק פה?” בנו בארצנו הקטנה ובאזרחיה קטני האמונה, בעין סלחנית, צוחקת ואוהבת. ובעצם, הגיע הזמן שנתבונן בעצמנו במראה, באהבה, בחמלה ובהשלמה.

ישראל קטורזה – איפה הימים?

מסע געגועים מרגש אל מחוזות האתמול, דרך זיכרונות ילדותו של קטורזה, היא ילדותו של דורנו רב המהפכים. תיעוד מסע מצחיק ומרגש באוטובוס מאסף של “אגד”, בקו “371” מתל-אביב לבאר-שבע. וביקור בתחנות ילדותנו הנשכחות, שאבדו להן ונגוזו עם השנים. איפה הימים? שואל ישראל קטורזה בנוסטלגיה. לא אותם ימים רחוקים כשבגרוש היה חור, אלא בעיקר ימים קרובים יותר. ימים בהם כל העם צפה ביחד ביום שישי בסרט הערבי בטלוויזיה. ימים בהם במכולת היו רק שני סוגי גבינה, ובקבוק חלב רחב-פה מזכוכית, ימים בהם באוטובוס היה חוט במקום לחצן פעמון, וידית הילוכים בגודל אבטיח. דווקא המרחק שקטורזה לוקח מהישראליות החדשה, מאפשר לו להבחין באותם חידושים ושינויים שהפכו אותנו לאחרים. שינויים שלפעמים הם טובים, ולפעמים הם רעים, אבל תמיד הם מצחיקים ומגוחכים. פעם דמינו לעצמנו, ועתה אנחנו משתדלים להידמות לעממים אחרים, שמעבר לים. היכן הנאיביות הישראלית שאבדה לנו בדרך? מוחה קטורזה בכאב. זהו סרט מסע מהיר ורב נושאים והגיגים. מעין רכבת שדים הדוהרת בתוך מחוזות הישראליות ומשווה אותן לפנטזיות שעל-פיהן בנינו כאן יחד מדינה וחברה לתפארת.

הבנות – יום האישה

חבורת ה”בנות” – שלומית ארנון, שרון מלכי, יעל לבנטל, ונירית דולברג, במסע מחקר פמיניסטי נועז בתוך מעמקי הזהות של האישה הישראלית. כשעל הפרק שאלת השאלות – מה זה נשיות? והאם בכלל יש דבר כזה – נשיות? ובקיצור – כל מה שרציתם לדעת על נשים בישראל, ולא העזתם לצחוק. קולאז’ רבגוני ומשעשע, המתאר באופן לגמרי לא מדעי את תמונת עולמה וזהותה של האישה הישראלית לדורותיה וסוגיה. מגוון הנשים השונות המשתתפות בסרט, מעניקות לנו, נקודת מבט רחבה על אוכלוסיית הנשים בארץ. מיהי האישה הישראלית לקראת תום האלף השני? מה היא חושבת על עצמה, ועל הגברים הישראלים הסובבים אותה? ובכלל, האם יש לה חוש הומור? ואם יש לה, האם יש לה מספיק סיבות לצחוק? שנות התשעים קוטפות את פירות תנועת הפמיניזם באיחור מה. בסרט מתנהל דיון מופרך בהגדרת הנשיות, תוך שילוב ראיונות פיקטיביים עם דמויות נשים קריקטוריות בגילום הבנות. דווקא ההומור הבוטה והבלתי מתפשר של הבנות, מעניק פרספקטיבה רצינית ורחבה לנושא החשוב הזה, מנקודת מבט פמיניסטית, משוחררת מתוויות ומדעות קדומות.

ג’קי לוי – יום אחד יהיה טוב

ירושלים היא עיר קרועה יש בה מספר קווי תפר מדממים, הקורעים בבשר החברה הישראלית, חרדים – חילונים, אשכנזים – ספרדים, ערבים – יהודים. ג’קי לוי הוא סטנדאפיסט דתי ירושלמי, והוא אומר על הדתיים החרדים דברים שהחילוני הכי פנאט לא היה מעיז להעלות על דל שפתיו, וגם מן הישראלי החילוני הוא אינו חוסך את שבט לשונו. הוא לוקח אותנו למסע מזכך בירושלים. ג’קי לוי מזכיר לנו לזוועתנו, שהמצדדים הדתיים ברצח רבין לא היו מעיזים לחלל שבת. ותובע באותה נשימה דווקא מן החילונים, להפסיק לכפות את “דתם” על הדתיים. הוא עומד על ההבדלים בין “מנגל” ל”ברביקיו”, בין “תרבות” ו”פולקלור”, ובין האלוהים של האשכנזים וזה של הספרדים. הוא מזכיר לנו ולעצמו מחדש עד כמה קל להיות פנאט, וכמה זה לא כדאי! הוא עצמו מצוי על קווי התפר הללו. משם, מנקודת מבטו הרחבה והנוחה, הוא צופה בנו, בכל צדי המתרסים, ומזהיר כמו נביא זעם אמיתי, שיום אחד עוד יהיה טוב… זהירות!

רמי שטרן – עוד יום

יום בחייו של סטנדאפיסט חד מחשבה ולשון, שיושב כבר שנים על הגדר ומתבונן בנו בתימהון. זהו מסע רגלי חסר מטרה וחסר מנוחה, במחוזות הצפופים והלחוצים של יום שגרתי בעיר ובכפר. מבט עצמי ערום ואכזרי – איך אנחנו נראים ברחוב, בכבישים, בבתינו ובעבודותינו. עד כמה אנחנו דומים לחיות? ועד כמה, לכל הרוחות אנחנו לחוצים וחסרי סבלנו הן לזולת והן לעצמנו. לאן אנחנו רצים ולשם מה, שואל אותנו שטרן? במה אנחנו עובדים ולמה? מה, ובשביל מי אנחנו בונים את הארץ הזאת? מה פשר ומטרת המרוץ המטורף הזה שאנו מתעוררים אליו כל בוקר, ומגיעים בסופו מותשים אל המיטה, כדי לקום בסוף הלילה לעוד יום? מה לכל הרוחות אנחנו רוצים מעצמנו ומהסובבים אותנו? האם זה מה שבנימין זאב הרצל באמת חזה ורצה שנעשה כאן?