http://www.onevoice.org.il/news

סיפור מתוך “דמיין 2018″/ בין ישראל ללבנון/ מאת זוהר שכטמן
חולון – אני נוסעת, הדרך שקטה. הדלקתי את הרדיו והתנגן בו שיר מוכר. הוא אהב את השיר הזה, אהב מאוד… אני זוכרת שמאז שהיה קטן הוא אהב את השיר. הוא ידע את כל המילים בעל פה, מילים שאני לא אזכה כבר לשמוע אותו אומר. חלק מההתמודדות עם אובדן כל כך קשה, אובדן של בן, זה להתמודד עם הכותרת שתמיד תרחף מעל הראש שלך, כמו מדבקה נצחית שעליה כתוב “אם שכולה”. היום אני הולכת לפגוש אישה שעוברת את מה שאני עוברת, התחושה, המדבקה, ויותר מהכול הגעגוע. אבל אני איבדתי את בני בצבא ההגנה לישראל ואילו היא מלבנון. אם הייתי מקבלת את הפנייה הזו בתקופה אחרת, אני לא באמת חושבת שהייתי מסכימה. אני לא חושבת שהייתי מבינה ומודעת לעובדה שגם היא, כנראה, חיה כמוני תחת כובד השכול. ועדיין, יש בי קצת חששות מפני המפגש – איך זה יהיה בעצם לפגוש אותה, האם אוכל להרגיש חופשייה לדבר באמת מלב אל לב?

ביום חמישי שעבר סוכמו פרטי המפגש. בשעה 12:00 בבוקר, בפארק השלום, במקום שפעם עמד בסיס צה”לי על הגבול שבין ישראל ללבנון. והנה עכשיו אני מטרים ספורים מאותו מקום, שם גם אני וגם היא שכלנו בנים – הגבול. הגעתי, והנה אני רואה אותה כבר שם, ציפיתי דווקא שתיראה אחרת – שתלבש לבוש דתי. אבל היא יושבת שם, בחולצת טריקו וג’ינס, לא ממש שונה ממני.

“שלום”, אמרתי וחייכתי אליה. היא השיבה לי בחיוך.

התחלנו לדבר ולמרבה הפלא, השיחה התנהלה בעברית שוטפת ודווקא לא עסקה רק במכנה המשותף שלשמו התכנסנו. דיברנו על הכל, בפתיחות ובנוחות. סדר היום של שתינו אינו שונה במיוחד, והיא דווקא מצאה חן בעיני – אישה בעלת גישה חיובית, חוכמת חיים ויכולות. כשהסתיים המפגש החלטנו שנשמור על קשר. אני באמת מקווה שנצליח למרות המרחק. ועדיין, גם אם לא נצליח, המפגש הזה נתן לי נקודות מבט חדשות, קו מחשבה פתוח יותר, ותובנה אחת שלא תעזוב אותי לעולם – אדם הוא אדם. הוא חי, הוא צועק, הוא בוכה, הוא צוחק, הוא אוהב, הוא נפגע, הוא אדם. בלי כל קשר למין, גזע ודת.

* זוהר שכטמן, בת 13.5 מחולון, היא חברה בארגון הצופים.

המאמר נכתב עבור תחרות החיבורים “Imagine 2018” (imagine2018.org) ומופץ על ידי שירות החדשות של Common Ground בשיתוף עם עמותת “One Voice” (onevoicemovement.org).

מקור: תחרות החיבורים “Imagine 2018” מטעם עמותת “One Voice” ו-CGNews, 4 בספטמבר 2008, commongroundnews.org. 

מאמר מאת ג’ייסון אלכסנדר, אודות הצורך לקחת חלק במאבק למען השלום במזרח התיכון:

Playing Your Role: A Middle East Peace Drama by Jason Alexander
The Middle East is a very difficult stage to play upon. Without doubt, it is a good drama. And on occasion, there are situations so unimaginable, if not ludicrous, as to make them almost comic. But the cast is constantly changing, the audience is often disengaged and it seems at times that no one is actually running the show. So, how does one find their role?

On May 16, I will be joining a panel of experts organized by the OneVoice Movement at 92Y in New York City to explore this very point. We will discuss what civil society can do to rekindle and fuel the hopes for peace between Palestinians and Israelis. I am, by no means, one of those experts. Nor need I be to understand the importance of this cause and the value of participation from people in all walks of life — both directly engaged in this conflict and supporting from the outside.

I found that looking at the Israeli/Palestinian conflict from an outside vantage point was actually quite distancing. The history of the conflict, the personalities, the violence, the distrust, and the seeming lack of viable solutions made meaningful involvement feel impossible. What changed that, for me, was changing the vantage point.

I’ve visited the region several times, many with OneVoice during delegation trips, and each time my interest and activism in this conflict increased because I not only saw and heard with my own eyes and ears, but through those living the conflict daily.

Event number one: while visiting a kibbutz in the north of Israel, I learned of an interesting exchange during a security patrol. The kibbutz is situated on a hill at the bottom of which sits an Arab village in Lebanon. Despite the ongoing struggles, the kibbutz and the village had been good neighbors — sharing resources, celebrating each other’s holidays and generally looking out for each other. Then, a fundamentalist group came into the village and forcefully took over day-to-day operations.

To the outside observer, the two environments were now deadly enemies. One night on patrol, the security team for the kibbutz encountered an elderly man from the village who was about to fire two mortar rockets into the kibbutz. The team confiscated the rockets and then realized that they all knew this man. They reminded him of how they had all been such good neighbors, how their children all played together, of how they had spent many happy times together and then asked the man why he now hated them so much that he would attack them. The elderly man answered, “I don’t hate you. There is no work. There is no income. The fundamentalists pay me seventy-five dollars for each rocket I fire at an Israeli target. For one hundred and fifty dollars, I can support my family for six months. I cannot say no. But I have no hatred for you. In fact, give me the rockets and give me the one hundred fifty dollars and I will fire at the fundamentalists”. This “conflict of ideologies” was no such thing. This was a desperate act of survival.

Event number two occurred in Los Angeles in the mid-90’s. OneVoice founders and board members Daniel Lubetzky and Mohammad Darawshe had come to talk about their vision for a new path to peace for Israel and Palestine. I was dubious. I thought this was merely an appeal for money that would be thrown cavalierly at an impossible project. But during their presentation, Mohammad spoke about why he chose to devote himself to OneVoice. He spoke of his young son, Fadi, and of how remarkable this boy’s dedication to goals had been. Fadi had promised his father that he would be the top student in his class, and succeeded. He promised he would be captain of the soccer team, and succeeded. And then one day, he came to his father and promised that he was going to be a martyr. He was twelve years old. Mohammad then spoke of how he would stop at nothing to make this goal one that his son would never keep. And as he was weeping, so was I. Mohammad was a father. I was a father. His child was my child. And I had to help.

Those are the stories that do not get told in this conflict. We on the outside do not get these glimpses of reality. We see and hear about Israelis and Palestinians only when they are defined by the global media as “occupiers,” “terrorists,” and “victims.” But we forget that they are fathers and mothers and sons and daughters and neighbors and doctors and shop-owners and farmers and students. It is those roles, those definitions that make possible the name of the organization I support — OneVoice. Because in those roles of family and community and shared interests, we do all speak with one voice — our voice of humanity.

At 92Y, OneVoice is unveiling its new strategic vision, the “Peoples’ Blueprint.” OneVoice is creating activists out of everyday people and forging links with local, national, and global stakeholders to create positive facts on the ground toward a two-state sol.
Article Source, Huffington Post: http://www.huffingtonpost.com/jason-alexander/onevoice-israelis-palestinians_b_3271691.html

תנועת קול אחד וגם אנחנו קוראים לכל בעלי זכות הבחירה בישראל להצביע ולהשפיע. מדובר במערכת בחירות חשובה וחשוב שקולך יישמע. אל תהיה פראייר – תהיה מצביע! כיכר רבין, כיכר המחאה, שנתיים לפני המחאה למען צדק חברתי.

תנועת קול אחד וגם אנחנו קוראים לכל בעלי זכות הבחירה בישראל להצביע ולהשפיע. מדובר במערכת בחירות חשובה וחשוב שקולך יישמע. אל תהיה פראייר – תהיה מצביע! שדרות רוטשילד, שנתיים לפני המחאה למען צדק חברתי.

תנועת קול אחד – OneVoice נוסדה בשנת 2002 במטרה לחזק את הקול של הרוב המתון כנגד האלימות ובעד הסדר של שלום. בתנועה חברים אזרחים מתונים מישראל ומהעולם אשר מבקשים להשפיע ולקדם סדר יום מתון ולחזק את החברה האזרחית. התנועה יוזמת השנה פרוייקט מיוחד במהלכו יתבקשו תלמידים בגילאי 13-18 מישראל ומהרשות הפלשתינאית להשתתף בתחרות שתאפשר להם להציג את החזון שלהם לעתיד. תלמידים מישראל יתבקשו ליצור חיבורים מקוריים אשר יעסקו בשאלה: כיצד תראה מדינת ישראל בשנת 2018, בעידן של שלום ? מטרת הפרויקט היא להציג בפני תושבי האזור ובפני אזרחי העולם, חזון יצירתי וחיובי אשר יעניק השראה לתושבי האזור ויאפשר לצעירים לשרטט עתיד אחר ומלא תקווה.

תנועת ”קול אחד“ תעניק הזדמנות לכל ילד ישראלי או פלשתינאי בין הגילאים 18-13 להשתתף בתחרות מיוחדת שמטרתה לאפשר לילדים משני הצדדים להביט אל האופק ולתאר עולם חדש ואחר מזה שאנו חיים בו היום. אנו מעוניינים לאפשר לתלמידים מישראל והרשות הפלשתינאית לנסות ולהשפיע על עתידם על ידי קידום רעיונות יצירתיים אשר יתנו לתושבי האזור השראה ותקווה לעתיד טוב יותר בעשור הבא. הפרויקט יהיה פתוח בפני כל התלמידים בטווח הגילאים הנ“ל אשר ירצו להשתתף בתחרות. הצעירים יוכלו לנסח באופן חופשי את חלומותיהם ושאיפותיהם. לאחר מיון העבודות יועברו היצירות הנבחרות לבימאים מובילים מישראל ומהעולם אשר יפיקו על בסיס הרעיונות של הזוכים סרט דוקומנטארי אשר יוצג ברחבי העולם.