מתוך צילומי תחקיר לסרט חדש אודות המתונים שבינינו, קטע מתוך הצגת היחיד המפתיעה “כהנא צדק?”. כהנא שחמק מקברו, אומנם מסרב לתחינות מעריציו “לחזור”, ובתוך כך הוא מאיר פינות אפלות בחברה הישראלית. במונולוג נוקב ובלתי צפוי מזכיר לנו כהנא עד כמה החברה שלנו זקוקה לתיקון דחוף, ועד כמה כדאי שנקשיב גם לקולות השונים הבוקעים בינינו, אפילו אם הם צורמים במיוחד. בקטע המצורף כהנא נכנס בבטן הרכה של מפא”י, תוקף את ניצול בני עדות המזרח שהורידו אותם בשל כך ממרומי השלטון. הוא מזכיר למוחי הצדק החברתי שבהתנחלות מצוייה יש יותר צדק חברתי ממה שהם יכולים לדמיין שאי פעם יהיה להם ותוקף את כולנו, ה”יהודונים” שנהיינו בעיניו. לא חייבים להסכים עם כהנא שהתהפך החוצה מקברו וקם לתחייה, אבל כהנא של יואב איתמר בגילומו המדויק והחד של אברהם שלום לוי, מציב מראה מול הצופים השבעים, בועט בבטנם הרכה ולא מניח להם לשכוח. לא חייבים להסכים עם המחזאי שהוא גם מורה לאזרחות, אבל הוא מזכיר למי ששכח שגם כהנא היה אדם עם ערכים משלו, ושעכשיו כבר מאוחר מדי מכדי לתקן את הנזקים שגרמה ההתעלמות ממנו בחייו. באמצעות הפרסונה הכי נון גראטה בחברה הישראלית, קורא לנו איתמר להקשיב גם לקולות העולים מן הקצוות, ולהתמודד איתם בגובה העיניים. מחזה מאת: יואב איתמר, בימוי: אלעד שרעבי, משחק: אברהם שלום לוי. קריאת השכמה מטרידה ומומלצת בצוותא.

באמצע 2012 פרסם חיים אידיסיס ספר ילדים משעשע שנקרא “אז מה עושים עכשיו?” הספר יצא בכריכה קשה בהוצאת “רימונים” ולווה באיורים של אודי טאוב. חיים ויתר מראש על הכנסותיו הצפויות מהמהדורה הראשונה כדי לסייע להוצאה הקטנה לכסות את השקעתה, והוסכם שמהמהדורה השנייה יקבל חיים חלק מהרווחים.  מיד עם הוצאתו נכנס הספר לרשימת “הספרים שבמבצע” (4 במאה, 1+1, 3 במאה…) של הרשתות המשווקות ותוך חודשים ספורים, ללא יחסי ציבור, עם מעט ביקורות מפרגנות, וללא פרסום, נמכרו רוב 3,000 הכרכים שהודפסו במהדורה הראשונה.

בשלב זה ההפצה נעצרה. ההוצאה בשרה לחיים שהספר יצא מרשימת “הספרים שבמבצע”. ספר שאינו משתתף במבצעים, הסבירו לו, מאבד את זכות הקיום שלו על המדפים בחנויות הספרים. “אספנו את שאריות הספרים מהחנויות, נשארו 300 ספרים. אתה קונה את מה שנשאר או שנגרוס?” שאלו המו”לים, וחיים כמובן קנה – מה ששינה את הסטטוס שלו מ”אדם שעבד ולא קבל אף לא פרוטה בתמורה” ל”אדם שעבד והפסיד בגלל זה כסף”. החליפו את המילה “אדם” ב”אומן” והשינוי יהפוך מציני להגיוני.

התחושה הייתה קשה יותר מהכריכה. היא התחלקה לשניים: קודם כל הפסד ההכנסה. הרבה עבודה וזמן הושקעו בספר, ותמורה אין. שנית, מה זה אומר עליך כסופר? הספר לא הצליח? אתה בכלל מוכשר לעשות את העבודה הזאת? אתה לא? לכתוב עוד אחד? להתרחק מהתחום הספרותי? הרי רוב הספרים שהיו בחנויות נמכרו, מצד שני המשווקים החליטו להפסיק את המכירה…  הערפל הסמיך סביב ההיגיון של השוק הנשלט על-ידי טייקונים שמתייחסים לספר כצרור דפים כרוך נשאר תלוי ועומד על היום. האפשרות ההגיונית היחידה, אבל הכואבת, הייתה שהפצת הספר הופסקה שנייה לפני שהמשווקים וההוצאה לאור היו צריכים להתחיל לחלוק את רווחיהם עם הסופר. המחשבה שהקשר בין הספר לקוראיו הפוטנציאליים נקטע רק בגלל שיקולי רווח למו”ל ולחנות – הטרידה. האם המשווק החליט להוריד את הספר הזה מהמדפים ולהחליפו בספר שעליו הוא מרוויח יותר? האם מהדורה נוספת הייתה יוצאת ומכירת הספר הייתה נמשכת אם חיים היה מוותר על שכרו כסופר לטובת ההוצאה והמשווקים? כל זה קרה לפני שחוק הסופרים נכנס לחיינו, אבל האם התדרדרנו לשלב שבו בשביל להיות מוסריים אנחנו צריכים חוקים?

צריך היה לעשות משהו…

בצעד הפגנתי ומחאתי החליטו חיים ודליה, העזר שנגדו, ליזום תערוכה של יצירות פלסטיות (ציור, פיסול, צילום, עיצוב…) שעשויות כולן מ-300 הספרים שנותרו, ושיביעו בלי מילים את התחושות הקשות שכתובות למעלה, שיתארו את מצב האמנות בעידן התאגידים, את מצב האומן הנאבק על פרנסתו, ואת אלה כראי לתרבות הישראלית וכיווני התפתחותה במאה ה-21.

הם חילקו את הספרים שנותרו לאמנים פלסטיים שהסכימו להשתמש בספרים כחומר גלם ליצירה שתתייחס למצב הספרות, האמנות, האמן והתרבות. חיים כתב לאמנים:  “התערוכה תהיה אנדרטה לתרבות שהשתלטו עליה כוחות שוק עוינים שמטרתם היחידה היא רווח גדול ומהיר ככל האפשר, והם שיונקים את מעט הכסף שזורם בעורקיה, ומקדשים את הנורמה הנפסדת שמה שמשתלם לכלכלה של המוֹכר, הכי טוב לתרבות של הקונה”. לאמנים הרבים שנרתמו לרעיון הצטרפה איסי ממרכז תרבות ענב ונידבה את החלל העירוני שהיא מנהלת. דליה הפיקה ואצרה את התערוכה והם יצאו לדרך שהיא עצמה המסר.

המצב לא היה פשוט. חיים, שהכיר היטב את עולם הטלוויזיה והקולנוע, גייס אמנים מתחום האמנות הפלסטית הלא מוכרת לו, כדי ליצירת תערוכת מחאה על ההתנהלות בתחום תעשיית הספרים.

למזלם של חיים ודליה האמנים התגייסו בהתלהבות. עד מהרה התברר שמצב האמן דומה למצב הסופר בארץ. אמנים הם האחרונים לקבל שכר על עבודתם, ואע”פ שהם הבסיס והיסוד לקיום המוזיאונים, הגלריות ותעשיית הקטלוגים – הם הראשונים לוותר על שכרם. האמנים מצאו דרך לדבר על עצמם דרך מחאה מגויסת לתחום דומה, אבל אחר.

הממסד ראה בתערוכה שצצה משום מקום כנטע זר. אף קרן לא תמכה, והמוסד היחיד שסייע היה מרכז לתרבות ענב, או בעצם מנהלתו, איסי וינטר. התערוכה התקיימה במרכז ענב לתרבות בתחילת 2013, ונדדה למדיאטק בחולון באמצע 2013. התערוכה לא זכתה להדים, התקשורת בדרך-כלל התעלמה, והמסע כולו הסתיים במפח נפש ותסכול. התערוכה קמה. הצורך במחאה הוגשם. אבל התחושה הייתה שהמאמץ היה לשווא. המחאה הוחמצה.