Shooting in Sderot
מיכל ויניק היא בוגרת מגמת תסריטאות ו- M.F.A. בחוג לקולנוע, אוניברסיטת תל אביב. תסריטה “סחורה פגומה” זכה בפרס ראשון – מענק פיתוח תסריט בתחרות הפיצ’ינג הבינלאומי בפסטיבל הסרטים בחיפה, 2007. התסריט ‘משפחת ברש’ זכה פרס שני בקרן ע”ש מיקי אלבין לשנת 2004. בין השאר כתבה עונה (13 פרקים) לסדרת הילדים “כוכב החיות”, כותבת על קולנוע בעכבר העיר ובמקומות נוספים. סרטה הקצר, “פיתיון” הוקרן בין השאר בפסטיבל סאנדנס וזכה בפרס ראשון בפסטיבל הקולנוע בירושלים, 2008, מלמדת תסריטאות בחוג לקולנוע, אוניברסיטת תל אביב.
שלומי אלקבץ, תסריטאי
למד משחק וצילום בניו יורק. שיחק בתאטרון במשך שנתיים ובו בזמן התחיל לכתוב תסריטים באורך מלא. “ולקחת לך אישה” נכתב בניו יורק ביחד עם אחותו. חזר לישראל לאחר 7 שנים בניו יורק לצילומי הסרט והמשיך לכתוב תסריטים נוספים. כיום חי ועובד בישראל, מלמד קולנוע במכללת ספיר ועובד על הרומן הראשון שלו. כתיבה ובימוי הסרט “ולקחת לך אישה”, “שבעה”, “עדות”.
לפני מספר שנים, לימדתי קולנוע בתיכון “גוטווירט” בעיר שדרות. הגעתי לעיר מוכת קסאמים, שתושביה חיים בפחד, בייאוש ובחוסר תקווה. ארץ אחרת שבה אנשים מיוחדים, חמים, פתוחים, בני עדות מגוונות, מלאי יופי, חכמה ופשטות. הכול היה שונה מאד מאיך שזה נראה בטלוויזיה. לפתע בלי התראה מוקדמת, הפריפריה הרחוקה, נכנסה לחיי.
החברה בעיר מאד מגוונת, והיא מעניקה מרחב מחייה לכולם. דתיים, חילוניים, אתיופים, מרוקאים, קווקזים, רוסים, תימנים, עירקים וגם מעט אשכנזים לרפואה. בין מטח למטח ביום יום בשגרת חיי כמורה, חוויתי בעיר הזאת חוויה עמוקה ומטלטלת. הייאוש של התושבים וילדיהם – תלמידיי, עורר בי רצון עז לספר את סיפורם. ב”סוסיתא של הרצל” בחרתי לספר את סיפורם מנקודת מבט פנימית, ישירה וכנה, ולא מנקודת מבטו של זר מזדמן, שבא לעיר ומספר את סיפורה מן החוץ.
הסרט “הסוסיתא של הרצל” מציג את המלכוד שיישובי הפריפריה הישראלית בכלל והעיר שדרות בפרט, כלואים בו מאז הקמתם. נקודת המבט של גיבורי הסרט משקפת את המציאות הקשה באופן פיוטי, ובכך היא מעניקה מימד של עומק לחומרים שנשחקו עד דק בחדשות, עד שחושינו קהו. מצלמותיהם של התלמידים מציגות באופן בלתי אמצעי את התמודדותם של בני משפחתם בזמן אמת, תחת הפגזות, משברים אישיים, ומצבי חרדה שמציאות זו מייצרת ללא הרף. הסרט מתבונן במבט מפוכח על המציאות הישראלית ועל החלום הציוני שנע למגינת לבי במסלול של התפוררות איטית. חוסר הסולידריות בין חלקיה השונים של החברה הישראלית, הפערים בין הפריפריה המוזנחת והנטושה לבין המרכז השבע והמפונק צועקים אל העין ואל הלב.
מזה כ- 18 שנים שאני מלמד בתיכונים ברחבי ישראל ועלילת הסרט משקפת את שיאן של החוויות שחוויתי כמורה לאורך השנים. בדרך כלל תלמידי מצלמים סרטים אישיים, בנושאים שמעסיקים אותם. אם מתמזל מזלם הם עוברים חוויה משמעותית, מעין מסע התבגרות באמצעות קולנוע. החוויה של יצירת סרט יוצרת אצלם לעיתים תודעה חדשה, באשר למקומם בתוך החוויה הישראלית, ולפעמים אף להכרה ביכולתם לשנות ולכוון את מסלול חייהם כרצונם.
העיר שדרות נמצאת כבר שנים במוקד הסכסוך הישראלי פלשתיני. מתקפות הקסאמים מעזה הולכות ומתגברות משנה לשנה. כל סבב מעלה את רף האלימות והתופת. הנחישות של החמאס אשר מתמיד במאבקו נגד ישראל בתוספת אוזלת ידן של ממשלות ישראל לדורותיהם, שנכשלו בחתימה על הסכם שלום שיביא לקץ הסכסוך. הקיפאון במצב המדיני גורם לסחף מתמיד בחברה הישראלית לכיוון של הקצנה כוחנית. כל כמה שנים, שיכרון הכוח משתלט על עם שלם, מנטרל את כל מערכות הביקורת וגורר אותנו שוב לתוך מערבולת של אלימות שנאה וייאוש. ריטואל שחזר על עצמו, ב”עופרת יצוקה” ולאחרונה ב”עמוד ענן”. אחד קטלני והרסני והשני מאופק יותר.
עלילת הסרט משקפת את הקשר שאני רואה בין מצבם העגום של גיבוריו, תושבי שדרות, ובין חוסר המוצא של החברה הישראלית מול הסכסוך המתמשך. הסרט הוא הזדמנות לחשוב על עצמנו ועל עתידנו במזרח התיכון, דווקא מנקודת המבט של בני הדור הבא, הגדלים בשולי החברה הישראלית ומשלמים אולי יותר מכולנו, את מחיר הקיום בארץ הזאת.
דויד קרינר
סרט עלילתי/ סדרה לטלוויזיה/ תסריט – שלומי אלקבץ (ולקחת לך אישה, שבעה, עדות), מיכל ויניק (פיתיון, 30 ש”ח לשעה), דויד קרינר / במאי – דויד קרינר (ב- 72 לא הייתה מלחמה, מזל דגים, פרות קדושות)
בעקבות משבר מקצועי ומשפחתי מגיע מורה לקולנוע ללמד בתיכון בעיר שדרות. המפגש עם התלמידים מפיח השראה ותקווה בשני הצדדים, שמתנפצות לנוכח התחממות הגזרה לקראת מבצע `עופרת יצוקה`.
עלילת הסרט נפתחת בימים שלפני מבצע “עופרת יצוקה”, שבמהלכו מטחי הרקטות נורים כל הזמן כמו גשם בלהות, אך בימים שלפני המבצע הרקטות נופלות בעיר שדרות כשגרה, כבר 12 שנים. בשל המצב הקשה, תושבים רבים עזבו את העיר. למרות תחושת חוסר האונים והפחד, אלה שנותרו שם חיים את חייהם תחת אש כשגרה, בעודם נאבקים כדי למנוע את קריסת הקהילה שבה הם חיים. מצבם כמגן וכבשר תותחים מסמלים אולי יותר מכל, את אובדן הדרך הציונית ואת חוסר הסולידריות החברתית בעת הזאת בישראל . באותם ימים מגיע מתל אביב מורה חדש לקולנוע לתיכון גוטווירט בעיר. זהו יגאל גזית, גרוש טרי ויוצר קולנוע שהסתבך בחובות כבדים בעקבות כישלון סרטו האחרון. נואש ומדוכא מתמיד, הוא מבין שאם לא יעשה משהו דרמטי, הוא יאבד את חלקו במשמורת על בתו. בלית ברירה הוא מקבל את המשרה ועובר לגור בעיר הדרומית. הקשר שלו לחייו הקודמים מצטמצם לשיחות טלפון או סקייפ, לבתו או להוריו. ואולם יגאל אינו מצליח להשתלב בחיים בעיר הקטנה והמותקפת, הוא גם לא מתרגל למשרתו. הזרות התל אביבית של יגאל רק מעמיקה את הניכור, תלמידיו מקשים עליו ורק מחכים לרגע שהוא יישבר ויעזוב.
משרד החינוך מכריז על תחרות סרטים ארצית בנושא – “החלום הציוני”. עמליה, מנהלת בית הספר, מתעקשת שיגאל ותלמידיו ישתתפו בתחרות. תלמידי הקולנוע אינם מגלים שום עניין, לא בפרויקט, לא בלימודים וגם לא במורה החדש. הם עסוקים בהישרדות בחברה חולה ומדממת. הם מטפלים בהוריהם בהיפוך תפקידים, חלקם נפגעי חרדה, והדבר האחרון שמעניין אותם הוא “החלום הציוני”. בסופו של דבר יגאל ותלמידיו האדישים והנואשים, מוצאים דרך מקורית ונועזת כדי להפיח חיים בסיפור החלום הציוני. הם מספרים את הסיפור שלהם, הם עדיין פה, חלוצים בני חלוצים, עומדים בפרץ בישוב ספר. התפנית ביחסים בין יגאל לתלמידיו מתחוללת במקרה, בשיאו של משבר בכיתה;
יגאל על סף ויתור על משרתו כמורה לקולנוע בשדרות. באחד הימים בהתקף של זעם הוא מסלק מהכיתה את טל בן הרוש, הומוסקסואל שאיננו מצליח לצאת מהארון. יגאל מגלה שחנניה, אביו, נפגע מקאסם ומאושפז חסר הכרה והוא מגיע לבקר בביתו של טל. כדי להפיג את מבוכת המפגש, טל מראה לו סרט שהוא צילם בהסתר בביתו. בסרט נראה חנניה מכה את בנו כשהוא חושף בפניו את זהותו המינית. יגאל המום מעוצמת החומרים שטל צילם, לראשונה הוא מבין את עומק התהום הפעורה ביניהם, אך הוא מזהה בחומרים גם אפשרות של גשר, בינו לבינם, ובינם לבין עצמם.
בשיעורים הבאים תלמידים נוספים מציגים חומרים מחוספסים בעלי עומק ועוצמה רגשית, שצילמו מנקודת מבט אישית ומקורית. האנרגיות בכיתה משתנות, והם מצלמים ומציגים את חייהם בכיתה. יגאל מבין את הפוטנציאל הגלום בסרטים אלה והוא מעודד ומשבח את תלמידיו על עבודתם. העיר שדרות מעולם לא נראתה כפי שהיא נראית מבעד לעדשות המצלמות של תלמידיו. סיפורים אנושיים גדולים של עיירה קטנה מתחילים להשתלב זה בזה ובעלילת הסרט;
אוהד מלכה מצלם את יפה אמו, 38, ספרית עגונה שבעלה דויד נעלם לפתע לפני חמש שנים. אוהד עוקב במצלמתו גם אחרי יוסי, שוטר ביישן שמחזר בעדינות אחרי אמו. האם הם יעזו לאהוב?
אתי בן הרוש, אמו של טל, הייתה בעבר רקדנית בטן מפורסמת. מבעד למצלמתו של בנה נפרש סיפור אהבתם בעודה מתחשבנת עם חנניה בעלה, המאושפז חסר הכרה. מי שהיה אחד ממעריציה הפך לבעל שתיין ואלים שקטע את הקריירה שלה וגרם למותה הטראגי של בתם הבכורה. האם זו ההזדמנות שלהם להיפטר ממנו?
ערן סטנקביץ מאוהב ומצלם בעיקר את ליבי חזנוב, זמרת מוכשרת ובת כיתתו. הסיכויים שהוריה יאפשרו לה קריירה מוסיקלית הם אפסיים. כדי למנוע את גיוסה לצה”ל אביה מבקש לשדך אותה לבן העדה. ערן המאוכזב מוזמן לצלם את מסיבת אירוסיה הכפויים. האם תהיה חתונה?
יש רק תלמיד אחד שכותב בסתר תסריט לתחרות, זהו ארז ברדוגו, ג’ינג’י מופנם וחכם, “הפליני של הכיתה”. בקומדיה השחורה שלו מככב הרצל, חוזה המדינה, שנתקע עם סוסיתא, ומסתייע בצעיר ערבי שיש לו גמל.
פעם אחר פעם יגאל נאלץ לבטל את נסיעתו לתל אביב, ואינו מצליח לבקר את מאיה בתו המאוכזבת. בניגוד להצלחה שלו בקרב תלמידיו, הקשר שלו עם בתו הולך ומתרופף. היא יוצאת לטיול בת מצוה במוסקבה עם איליה, החבר החדש והעשיר של גרושתו.
בתוך כך יגאל קושר קשר אינטימי עם עמליה, המנהלת, שנפסק כשהיא מגיעה באמצע הקרנה לשיעור שלו, מלווה בראש העיר ובמשלחת תורמים מארה”ב. התכנים על המסך מזעזעים את המבקרים וראש העיר המופתע נוזף בעמליה. עמליה דורשת מיגאל שיגנוז את כל החומרים האישיים שצולמו עד כה בכיתה ויחזור להתמקד בפרויקט הציוני. התלמידים אינם מוכנים לכך ובהסכמת יגאל הם מחליטים להמשיך בצילומים האישיים בהסתר, לצד הפקה גלויה של סרט עלילתי ציוני.
התלמידים מתחילים להגיע אל יגאל הביתה, הם עוזרים בסידור הבית והופכים אותו נעים למגורים. יגאל נפתח אליהם והתלמידים מגלים את הנסיבות שהביאו אותו לשדרות. הם ממשיכים לצלם בהסתר, מתוסכלים מכך שהם אינם יכולים להקרין בפומבי את סרטיהם.
באחד הימים מטחי הטילים מתרבים ועיתונאים רבים מגיעים אל העיר. בין צוותי הכתבים מגיע גם רוני, מפיק של התוכנית עובדה בערוץ 2, ידיד של יגאל מימי האוניברסיטה. כשהוא צופה בחומרים שייצרו התלמידים הוא מציע להראות אותם לעורכי התוכנית. רוני מודיע ליגאל שבערוץ החליטו לשדר את החומרים האישיים בתוכנית מיוחדת שתוקדש לילדי שדרות. ההתרגשות רבה והתלמידים מאושרים.
המתח הביטחוני גובר והחמאס מפגיז את שדרות ללא הרף. צה”ל מגיב בחיסול ממוקד של מפקדים בעזה. מטחי הטילים אינם פוסקים ושדרות ניצבת במרכז החדשות. רוני מודיע ליגאל שבערוץ בודקים אפשרות להעסיק אותו. יגאל מתקשר למאיה ומשאיר לה הודעה משמחת, יתכן שבקרוב, הוא חוזר לתל אביב.
המתיחות בגבול עזה גוברת וצה”ל נערך למבצע צבאי גדול. לצלילי הסירנות והמטחים, יגאל ותלמידיו ממתינים בביתו לקראת השידור הצפוי של סרטיהם. לפתע נקטע השידור והקריין מודיע על תחילת מבצע “עופרת יצוקה”. לוח השידורים משתנה והתוכנית המיוחדת שתוכננה עם תלמידי שדרות מפנה את מקומה לפאנל של מומחי צבא וגנרלים בדימוס שמנתחים לעייפה את המצב. התלמידים מתבאסים ומתפזרים בשקט.
למחרת בבוקר יגאל בדרכו לריאיון עבודה בערוץ 2. מרחוק נשמעים נהמות מטוסי קרב שחולפים בשמיים מעל. הדי פיצוצים ויללות של אמבולנסים מהדהדים בעיר. על הספסל סמוך לפיצוציה, יגאל מבחין בתלמידיו, עוצר את מכוניתו וטל מכוון אליו לראשונה את המצלמה. יגאל משקר ואומר שהוא נוסע לבקר את בתו מאיה ומבטיח לחזור לשדרות. תלמידיו בטוחים שהוא לא ישוב לשדרות. באופק נראית עזה המופצצת.
“הסוסיתא של הרצל” היא דרמה תחת אש, העוקבת מזווית מקורית אחר שגרת חייהם של תושבי העיר שדרות. את דמויות התלמידים המרכזיות בסרט ישחקו בני נוער, בעיקר מתושבי העיר והסביבה. זהו פרויקט טלוויזיוני ראשון שיצולם רובו ככולו בעיר שדרות ובעוטף עזה. הדמויות המרכזיות בסרט הם בני נוער, תלמידי מגמת הקולנוע ב בית ספר התיכון המקומי ובני משפחותיהם. הסדרה היא הזדמנות להציץ באופן אינטימי, לתוך שגרת חייהם המורכבים של תושבי הסְפר בדרום, העיר שדרות ואזור שער הנגב.
הרקע לעלילת הסרט
עלילת הסרט נפתחת בימים שלפני מבצע “עופרת יצוקה”, שבמהלכו מטחי הרקטות נורים כל הזמן כמו גשם בלהות, אך בימים שלפני המבצע הרקטות נופלות בעיר שדרות כשגרה, כבר 12 שנים. בשל המצב הקשה, תושבים רבים עזבו את העיר. למרות תחושת חוסר האונים והפחד, אלה שנותרו שם חיים את חייהם תחת אש כשגרה, בעודם נאבקים כדי למנוע את קריסת הקהילה שבה הם חיים. מצבם כמגן וכבשר תותחים מסמלים אולי יותר מכל, את אובדן הדרך הציונית ואת חוסר הסולידריות החברתית בעת הזאת בישראל .
באותם ימים מגיע מתל אביב מורה חדש לקולנוע לתיכון גוטווירט בעיר. זהו יגאל גזית, גרוש טרי ויוצר קולנוע שהסתבך בחובות כבדים בעקבות כישלון סרטו האחרון. נואש ומדוכא מתמיד, הוא מבין שאם לא יעשה משהו דרמטי, הוא יאבד את חלקו במשמורת על בתו. בלית ברירה הוא מקבל את המשרה ועובר לגור בעיר הדרומית. הקשר שלו לחייו הקודמים מצטמצם לשיחות טלפון או סקייפ, לבתו או להוריו. ואולם יגאל אינו מצליח
להשתלב בחיים בעיר הקטנה והמותקפת, הוא גם לא מתרגל למשרתו. הזרות התל אביבית של יגאל רק מעמיקה את הניכור, תלמידיו מקשים עליו ורק מחכים לרגע שהוא יישבר ויעזוב.