הזהות שלי הייתה ערטילאית בעיני בטרם צאתי לצלם את “דוקמה”. מזה שנים שאני עושה סרטים דוקומנטריים ואיכשהו בכל אחד מהם צצה ועולה מראת הזהות שלי, בסצנה או בשתיים. אם אני לא מזכיר לעצמי שאני “מרוקאי” ובשל כך אני ככל הנראה כזה או אחר, וודאי יהיה מישהו שיזכיר לי זאת בחיבה או בארסיות. זו ככל הנראה הזהות שלי. זה לא היה באמת חשוב לולא ראיתי את הורי נאבקים ושמחים על היותי ישראלי בישראל ובה בעת נותרים בעצמם זרים כאן. אם יש משהו שלמדתי ב”דוקמה”, זו העובדה הפשוטה שיהדותי ככל הנראה הרבה יותר חשובה כמרכיב מזהותי ממה שהעזתי להודות. ישראל התיימרה בעבר, ואולי גם היום לעצב את דמות הצבר – היהודי החדש. זה שיניח מאחוריו את שורשי מולידיו ותרבותו, ויבנה לעצמו זהות חדשה על פי התבנית החדשה שהציונות ניסתה להגדיר לעצמה ולכל העולים שהיגרו ארצה וקשרו את גורלם בישראל. היום זה כבר ברור שללא צבעי העבר, קשה לצייר תמונת זהות חדשה. עם זאת עדיין לא השכלנו למצוא את הדרך הנכונה לקבל לתוך חיקה המזיע של הישראליות את שותפיה מכוח חוק השבות. הסרט מתחקה אחר זהותם של יהודי מרוקו, במרוקו עצמה, בארץ הגירה נבחרת, צרפת וכמובן בישראל. בחינה זו מתבצעת תוך השוואה מזדמנת למזרח אירופה ולרוסיה, המרכיבה את עיקר יתרת אזרחי ישראל. המבט זה מגלה את הדמיון הרב בין מרכיבי כור ההיתוך הישראלי, ומנסה להגדיר ולהאיר את תמונתו של הישראלי החדש – זה שנוצר כאן בטבעיות ובכוח, שלוקח חלק בתנופת ההגשמה הציונית ולא כל כך יודע מי הוא ומה הוא, ומה צאצאיו הולכים להיות.
