דוקו-דרמה > מיני סדרה, 4 פרקים באורך 27 דקות > BetaSP > עברית
תסריט ובימוי: אבי בוחבוט
משתתפים: ישראל קטורזה, ג’קי לוי, רמי שטרן, שלומית ארנון, שרון מלכי, יעל לבנטל ונירית דולברג
מפיקים: דודי זילבר, מיקי רבינוביץ, אבי בוחבוט
הפצה: סרטי כאוס, יוניטד קינג. שודר ברשת, ערוץ 2
מיני סדרה דוקו-דרמטית. מסע אנתרופולוגי משעשע ומרגש אל מקורות הצחוק של אמני סטנד-אפ שונים בישראל. הסטנדאפיסטים מציעים לנו נקודות מבט מקוריות ומפוכחות על עצמנו ועל זולתנו ועל חיי היום-יום שלנו. כל אחד מן המשתתפים בסדרה, בדרכו המיוחדת רק לו, מציב לנו בבדיחותיו ובאבחנותיו הדקות, ראי למציאות חיינו. זהו סיור מודרך בתוך הבדיחות המקומיות שלהם, שישראל מתה מהן מצחוק, למרות שהם עצמם לפעמים בוכים.
לכל אומן סטנד-אפ בחרנו נושא המייחד אותו ואת אומנותו, ובנושא זה יתמקד הסרט שלו. כל פרק מוקדש לאומן סטנד-אפ אחד, או לקבוצת אומנים המופיעים ומזוהים יחד. כל פרק עוסק בסוגייה ישראלית חשובה, שאינה יורדת ולעולם לא תרד מסדר היום הציבורי בארץ. ההומור השנון שלהם, פוער חלון הצצה מפוכח ומקורי על חיי היום-יום שלנו. לכל פרק בסדרה טעם וטון ייחודי משלו, המתאים לתוכן ולאופי ההומור של הסטנדאפיסט. כל פרק ממחיש את מגוון המראות השונות, באמצעותן אנו יכולים להתבונן בבבואת הישראליות החמקמקה. באמצעות הסטנדאפיסטים, נביאי ההומור הזועם של ימינו, מתבוננת הסדרה “מה מצחיק פה?” בנו בארצנו הקטנה ובאזרחיה קטני האמונה, בעין סלחנית, צוחקת ואוהבת. ובעצם, הגיע הזמן שנתבונן בעצמנו במראה, באהבה, בחמלה ובהשלמה.
ישראל קטורזה – איפה הימים?
מסע געגועים מרגש אל מחוזות האתמול, דרך זיכרונות ילדותו של קטורזה, היא ילדותו של דורנו רב המהפכים. תיעוד מסע מצחיק ומרגש באוטובוס מאסף של “אגד”, בקו “371” מתל-אביב לבאר-שבע. וביקור בתחנות ילדותנו הנשכחות, שאבדו להן ונגוזו עם השנים. איפה הימים? שואל ישראל קטורזה בנוסטלגיה. לא אותם ימים רחוקים כשבגרוש היה חור, אלא בעיקר ימים קרובים יותר. ימים בהם כל העם צפה ביחד ביום שישי בסרט הערבי בטלוויזיה. ימים בהם במכולת היו רק שני סוגי גבינה, ובקבוק חלב רחב-פה מזכוכית, ימים בהם באוטובוס היה חוט במקום לחצן פעמון, וידית הילוכים בגודל אבטיח. דווקא המרחק שקטורזה לוקח מהישראליות החדשה, מאפשר לו להבחין באותם חידושים ושינויים שהפכו אותנו לאחרים. שינויים שלפעמים הם טובים, ולפעמים הם רעים, אבל תמיד הם מצחיקים ומגוחכים. פעם דמינו לעצמנו, ועתה אנחנו משתדלים להידמות לעממים אחרים, שמעבר לים. היכן הנאיביות הישראלית שאבדה לנו בדרך? מוחה קטורזה בכאב. זהו סרט מסע מהיר ורב נושאים והגיגים. מעין רכבת שדים הדוהרת בתוך מחוזות הישראליות ומשווה אותן לפנטזיות שעל-פיהן בנינו כאן יחד מדינה וחברה לתפארת.
הבנות – יום האישה
חבורת ה”בנות” – שלומית ארנון, שרון מלכי, יעל לבנטל, ונירית דולברג, במסע מחקר פמיניסטי נועז בתוך מעמקי הזהות של האישה הישראלית. כשעל הפרק שאלת השאלות – מה זה נשיות? והאם בכלל יש דבר כזה – נשיות? ובקיצור – כל מה שרציתם לדעת על נשים בישראל, ולא העזתם לצחוק. קולאז’ רבגוני ומשעשע, המתאר באופן לגמרי לא מדעי את תמונת עולמה וזהותה של האישה הישראלית לדורותיה וסוגיה. מגוון הנשים השונות המשתתפות בסרט, מעניקות לנו, נקודת מבט רחבה על אוכלוסיית הנשים בארץ. מיהי האישה הישראלית לקראת תום האלף השני? מה היא חושבת על עצמה, ועל הגברים הישראלים הסובבים אותה? ובכלל, האם יש לה חוש הומור? ואם יש לה, האם יש לה מספיק סיבות לצחוק? שנות התשעים קוטפות את פירות תנועת הפמיניזם באיחור מה. בסרט מתנהל דיון מופרך בהגדרת הנשיות, תוך שילוב ראיונות פיקטיביים עם דמויות נשים קריקטוריות בגילום הבנות. דווקא ההומור הבוטה והבלתי מתפשר של הבנות, מעניק פרספקטיבה רצינית ורחבה לנושא החשוב הזה, מנקודת מבט פמיניסטית, משוחררת מתוויות ומדעות קדומות.
ג’קי לוי – יום אחד יהיה טוב
ירושלים היא עיר קרועה יש בה מספר קווי תפר מדממים, הקורעים בבשר החברה הישראלית, חרדים – חילונים, אשכנזים – ספרדים, ערבים – יהודים. ג’קי לוי הוא סטנדאפיסט דתי ירושלמי, והוא אומר על הדתיים החרדים דברים שהחילוני הכי פנאט לא היה מעיז להעלות על דל שפתיו, וגם מן הישראלי החילוני הוא אינו חוסך את שבט לשונו. הוא לוקח אותנו למסע מזכך בירושלים. ג’קי לוי מזכיר לנו לזוועתנו, שהמצדדים הדתיים ברצח רבין לא היו מעיזים לחלל שבת. ותובע באותה נשימה דווקא מן החילונים, להפסיק לכפות את “דתם” על הדתיים. הוא עומד על ההבדלים בין “מנגל” ל”ברביקיו”, בין “תרבות” ו”פולקלור”, ובין האלוהים של האשכנזים וזה של הספרדים. הוא מזכיר לנו ולעצמו מחדש עד כמה קל להיות פנאט, וכמה זה לא כדאי! הוא עצמו מצוי על קווי התפר הללו. משם, מנקודת מבטו הרחבה והנוחה, הוא צופה בנו, בכל צדי המתרסים, ומזהיר כמו נביא זעם אמיתי, שיום אחד עוד יהיה טוב… זהירות!
רמי שטרן – עוד יום
יום בחייו של סטנדאפיסט חד מחשבה ולשון, שיושב כבר שנים על הגדר ומתבונן בנו בתימהון. זהו מסע רגלי חסר מטרה וחסר מנוחה, במחוזות הצפופים והלחוצים של יום שגרתי בעיר ובכפר. מבט עצמי ערום ואכזרי – איך אנחנו נראים ברחוב, בכבישים, בבתינו ובעבודותינו. עד כמה אנחנו דומים לחיות? ועד כמה, לכל הרוחות אנחנו לחוצים וחסרי סבלנו הן לזולת והן לעצמנו. לאן אנחנו רצים ולשם מה, שואל אותנו שטרן? במה אנחנו עובדים ולמה? מה, ובשביל מי אנחנו בונים את הארץ הזאת? מה פשר ומטרת המרוץ המטורף הזה שאנו מתעוררים אליו כל בוקר, ומגיעים בסופו מותשים אל המיטה, כדי לקום בסוף הלילה לעוד יום? מה לכל הרוחות אנחנו רוצים מעצמנו ומהסובבים אותנו? האם זה מה שבנימין זאב הרצל באמת חזה ורצה שנעשה כאן?
