על עריכה דוקומנטרית ועל תיקון עולם
היום מסתיימת תקופת הצפייה של חברי האקדמיה ברוב היבול השנתי של הקולנוע הישראלי, שהייה נהדר במיוחד העונה. תודה לכל מי שצפה ובחר ב”גינת עדן” שביימה יהודית כהנא . תודה גדולה עוד יותר למי שיבחר בנו שוב, גם בסבב הסופי של ההצבעה לפרס אופיר, שיחל מחר, יום שני, ויסתיים ביום רביעי. נוסיף מספר מילים על עריכת הסרט המאתגר הזה בידיה הנאמנות של העורכת מירי לאופר, שהתחילה בינואר והסתיימה כמו לידה, רק 9 חודשים מאוחר יותר.
בקישור המצורף יש שיר מרגש ששרה שרה כהן וכתבה אטה ש. שתיהן בוגרות “גינת עדן”. השיר מתוך הפרויקט “גיטרה מרחוק פורטת”, הקליקו על הקישור והקשיבו רגע למילים ולצלילים. זהו פרויקט מוסיקלי מרהיב ומעצים שיזמה וניהלה אורה ברנס בגינת עדן, ואיתי אברמוביץ הפיק מוסיקלית. רק 50 דקות נותרו בסרט המרגש שערכה בחוכמה מירי לאופר, ועל רצפת חדר העריכה נשרו עוד 300 שעות וביניהן גם כל השירים המופלאים שיצרו וביצעו בנות גינת עדן. אולי יום אחד עוד נוציא אותם אל האור. אולי בגינת עדן 2.0. ובינתיים, איך בוחרים את השוט הטוב ביותר? איך בוחרים את הסיפור הטוב ביותר? אלו דמויות תישארנה ואלו לא? באמת שקשה לדעת ולבחור אם אין לידך עורכת רגישה, חכמה ונחושה כמו מירי לאופר.
כשהגענו לחוות “גינת עדן” חשבנו, יהודית ואני, שהמקום עצמו ומקימיו יהיו גיבורי הסרט. צילמנו עשרות שעות מרתקות עם בני הזוג נאוה וניר אפרתי לצד החניכות בחווה, שניהם גיבורים נדירים באמת. יום אחד, אחרי שכבר הפכו להורים לשישה ילדים ואחרי קריירת חינוך ארוכה, יצאו השניים אל כיכר החתולות בירושלים ופשוט הביאו אל ביתם בנות שנמלטו מביתן אל הרחוב, כל אחת מסיבותיה. זה היה מהלך משנה חיים ומתקן עולם, לא רק עבור נאוה וניר, אלא גם ובעיקר עבור עשרות הבנות שממשיכות להגיע גם אחרי עשור שנים אל החווה הטיפולית שייסדו השניים במבואות יריחו, ובעזרתם הן מוצאות דרך להשתלב בחיים חדשים. יחד עם ד”ר רפאלוביץ יצרו בני הזוג מתודה טיפולית בעלת אחוזי הצלחה גבוהים, המבוססת על חינוך לאחריות עצמית דרך טיפול בבעלי חיים ובחקלאות. הסיפור של ייסוד החווה בידי נאוה וניר אפרתי לא היה סיפור פחות טוב, אבל המצלמה הסבלנית של יהודית נצמדה באינסטינקט לבנות, מתעדת רגעים כל כך אותנטיים עד שקשה להאמין שהם כאלה. למירי העורכת, ומאוחר יותר גם לנו, היה ברור שכמו שהמקום נוסד למען ולטובת הבנות, כך גם הסרט צריך להתרכז בסיפורן של הבנות. כך, במשך חודשים ארוכים, נערך הסרט בהשראת אותו אקט רב חסד של התבטלות עצמית לטובת הזולת, שעשו בני הזוג אפרתי. מתקני עולם שיוצרים פירמידה של טוב, שרק גדל והולך ככל שהבנות צומחות ומשתלבות בחייהן ובחיי אחרים ממקום בוגר ואחראי יותר.
כך יוצא שאחרי הצפייה בסרט לרוב שואלים אותנו הצופים מה עם הבנות? היכן הן היום? ולפעמים גם “מה זו החווה הזו?” ובכן, שלושתן בסדר גמור. באמת. זה לא קל לחזור לחיים, או איך שאמרה תהילה בסרט: “זה כאפה לפנים לצאת החוצה”… אבל הן מתמודדות יפה מאוד עם המציאות ההפכפכת, כמו כולנו. גם בני הזוג אפרתי בסדר גמור, ולאחרונה הם אף התחילו במיזם חדש ולא פחות מסעיר במצפה יריחו. הם ממשיכים לנהל את “גינת עדן” שפורחת ומצליחה היום, יותר מתמיד. הייתה שנה נפלאה. תודה לכל מי שהפך את הסרט הזה מחזון למציאות.
